רשלנות רפואית בהוצאת תפרים לאחר ניתוח, מתי תוגש תביעה?

בסיום הליך כירורגי מתבצעת על ידי רופא מוסמך תפירה רפואית במטרה לסגור את החתכים או הקרעים במעטפת העור. הוצאת תפרים נעשית כשבועיים לאחר הניתוח ומתבצעת בדרך כלל על ידי אחות במרפאה. הפרקטיקה המקובלת היא כי יש לטפל באדם בכלל ובהוצאת תפרים בפרט כאשר המטופל נמצא במצב ישיבה או שכיבה. פרקטיקה זו נובעת בין השאר מהחשש לעילפון, חולשה או נפילה.

תביעת רשלנות רפואית בהוצאת תפרים לאחר ניתוח תוגש במקרה שנגרם למטופל נזק חמור עקב הפרת חובתו של המטפל כלפי המטופל. הפרת החובה יכולה לבוא לידי ביטוי בביצוע הפרקטיקה של הוצאת התפרים בחוסר מיומנות ומקצועיות וטעות בשיקול דעת של הגורם הרפואי.

תביעת רשלנות רפואית מבוססת על עוולת הרשלנות וכדי לקבוע אם התקיימה רשלנות במקרה המסוים, מברר בית המשפט האם התקיימו היסודות של עוולת הרשלנות. כלומר, האם קיימת חובת זהירות של הנתבע כלפי התובע, האם חלה הפרה של החובה, האם נגרם נזק בגין אותה הפרה, והאם קיים קשר סיבתי.

התביעה מבוססת על הרשומה הרפואית, חוות דעת רפואית של מומחים רפואיים והצגת ראיות והוכחות שונות התומכות בטענת הרשלנות. בשלב ראשון יש לאסוף את כל החומר הרפואי הקשור למקרה, ולהציג בפני רופא מומחה העתק של הרשומה הכוללת את כל המסמכים והתיעוד הנוגעים למצב הרפואי.

רצוי לפנות כבר בשלבים מוקדמים אל עורך דין העוסק בתחום הרשלנות הרפואית טרם תחילת ההליך. עורך הדין יפעל לקבלת תיעוד רפואי ויפנה את התובע למומחה רפואי מתאים. בשלב הבא, לאחר איסוף כל המידע וקבלת חוות הדעת, יוכל עורך הדין להעריך אם יש עילה להגשת תביעה ומהם הסיכויים לקבל פיצויים בגין הנזק.

האם ניתן היה למנוע את הנזק שנגרם בעת הוצאת תפרים?

קטינה אשר נפלה בקופת חולים בעת הוצאת תפרים לאחר ניתוח פלסטי, הגישה תביעה בעילת רשלנות רפואית נגד קופת חולים והאחות שביצעה את ההליך, בטענה כי היא הפרה את חובת הזהירות כלפיה, פגעה בפרטיותה במהלך הטיפול ופעלה שלא על פי הפרקטיקה המקובלת בהוצאת תפרים, על כן דרשה פיצויים בעילת עוולת הרשלנות.

על פי עובדות התביעה, התובעת צעירה כבת 25, סטודנטית למשפטים, נזקקה לטיפול רפואי בהיותה בת 14 שנים. התובעת, בלווי אמה, פנו למרפאת הנתבעת, כאשר מהות הטיפול הנדרש הייתה הוצאת תפרים מגבה לאחר ניתוח להסרת נקודות חן. במהלך הטיפול, התובעת נפלה ונחבלה בפניה, כתוצאה מהנפילה נגרם לה חתך עמוק בשפתה העליונה מצד שמאל וניתוק השריר. בבית החולים טופלה על ידי תפירת החתך בהרדמה מקומית. היה צורך לתפור הן את רירית הפה, הן את השריר והן את השפה.

התובעת טענה כי התעלפה לאחר שהאחות החלה להוציא את התפרים כאשר הייתה בעמידה, היא אינה יודעת כיצד נפצעה, רק זוכרת שלפתע ראתה שחור בעיניים והתעלפה. הרגע הבא שזכור לה הוא שמרימים אותה מהרצפה למיטת הטיפולים כאשר לידה עומדות אמה והאחות, פניה פצועים ומדממים ובחדר היסטריה רבה. התובעת לא ידעה לומר ממה היא נפגעה, אלא בדיעבד הסתבר שעמדה מול משקוף הדלת שממנו נפגעה.

אמה של התובעת ליוותה את בתה באותו יום לסניף קופת חולים, ונכנסה ביחד עמה לחדר האחות. האם הצהירה כי האחות העמידה את התובעת במרכז החדר, לא ביקשה ממנה לשבת או לשכב על המיטה, ואף כאשר התובעת ביקשה לשבת, האחות הזיזה אותה למרכז החדר והעמידה אותה. האחות לא הצליחה בניסיונותיה להוציא את התפרים, ואז תוך כדי ניסיונות מחודשים התובעת צנחה קדימה, נפלה ישר לעבר דלת הכניסה, כשפניה פגעו ככל הנראה במשקוף הדלת.

אמה של התובעת תארה את הפציעה: "ראיתי שהפנים שלה שסועות לגמרי מהשפתיים ועד הלחי, הפנים שלה היו חצויות לשניים, כל הבשר היה פתוח וחשוף". האם הצהירה כי ביקשה מהאחות שתיסע איתם לבית חולים, וממש התחננה כי תבוא מאחר שהתובעת המשיכה לדמם, אולם האחות סירבה, חרף בקשת הרופאה אשר אמרה לה לבוא איתם לבית החולים.

בית המשפט פסק כי מצב שבו אדם בא לקבל טיפול רפואי שלו הוא זכאי כדין ויוצא פצוע, חבול ונכה הוא אינו תקין. וציין כי אין זה צודק ואין זה נכון, כי אדם כזה יצא וידיו על ראשו כאשר אין בו כל אשם. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בקטין.

הפרת חובת זהירות בין האחות לקטינה

לנתבעות, קופת החולים והאחות, חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת. בית המשפט פסק כי חובה זו בנסיבות העניין היא חובה מוגברת, מאחר שהתובעת היא קטינה ובין התובעת לנתבעות קיימים קשרים חוזיים. כמו כן, מכוחו של חוק בריאות ממלכתית חייבת הנתבעת במתן שירותי הבריאות תוך שמירה על כבוד האדם, והגנה על הפרטיות.

התובעת העידה, כי האחות ביקשה ממנה להרים את החולצה ולהסתובב, כך גם העידה האם. בית המשפט פסק יש בכך פגיעה קשה בפרטיותה של מטופלת כבת 14 הנדרשת להרים את חולצתה כאשר נמצא אדם זר גם אם הוא ילד בחדר. עובדה זו כנראה לא הייתה מוכרת לרופאה אשר התפלאה על שאלת פרטיות האדם המטופל, כאשר העידה כי הדלת המחברת בין חדרה לבין חדר האחות נשארה פתוחה.

בית המשפט פסק כי על הנתבעת להעביר הנחיה חשובה לרופאיה, אחיותיה, ועובדיה לגבי הקפדה על פרטיותו של האדם גם אם הוא ילד וכי אין לטפל בילדים בצוותא, ואף פסק כי לצורך מסקנה זו אין צורך בחוות דעת רפואית. התובעת ואמה העידו כי הפגיעה שגרמה לפציעה הקשה הייתה מהמשקוף, אשר הובילה לחתך עמוק, קרע בשריר וקרע ברירית הפה. בהקשר זה נפסק כי הנתבעות הן שהיו צריכות להוכיח מהו אותו גורם שנמצא בדלת אמותיהם בחדר אשר הן אמונות על כך, כי יהיה חדר טיפולים הולם נטול סכנות, אשר יגרום לפציעה חמורה זו.

לאחר שקבע בית המשפט כי מדובר במקרה של רשלנות רפואית, הוא נדרש לחשב את סכום הפיצויים בהתאם לנזק שנגרם. כיום התובעת סטודנטית למשפטים ואם תמשיך בכיוון זה עיסוקה יצריך מגע בין אישי עם אנשים. בית המשפט פסק כי לא יהיה זה מופרך לומר, כי מראה פניה יהיה בין השיקולים שישקלו גורמים מסוימים כאשר יחליטו אם להעסיקה אם לא. על כן, קיים הפסד מסוים בכושר השתכרותה לעתיד. לפיכך נפסק פיצוי גלובלי בסך של 100,000 שקלים.

תא 21276/05 ‏