פסק דין בנוגע לרשלנות רפואית בביצוע אינטובציה - שיתוק במיתר קול

תא 2508/04

עובדות המקרה

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שעילתה רשלנות רפואית של בית החולים הסקוטי (אנגלי) בנצרת, שם טופל התובע. לתובע נגרם שיתוק במיתר הקול השמאלי, לאחר ביצוע אינטובציה – החדרת צינור לקנה על מנת לבצע הנשמה מלאכותית - פעולה שנדרשה לצורך הצלת חיים.

לטענת התובע בנסיבות המקרה יש להחיל את כלל "הדבר מדבר בעדו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, הואיל ואין לו את היכולת לדעת מה היו הנסיבות שהביאו לקרות הנזק, נזקו נגרם אצל הנתבע תוך כדי ועקב הפעולה הרפואית ואירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט באמצעי זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט בזהירות סבירה בעת ביצוע האינטובציה. התובע מוסיף כי הנתבע הפר את ההסכם המפורש או מכללא הקיים בינו לבין הנתבע בדבר מתן טיפול רפואי נאות, סביר ומקובל לפי חוק זכויות החולה.

האם יש לקבל את התביעה?

רשלנות רפואית, ככל רשלנות אחרת, מוצאת ביטויה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, והיא מחייבת חובת זהירות, הפרת חובת הזהירות וגרימת נזק, תוך בחינת הקשר הסיבתי שבין הפרת החובה והנזק שנגרם. חובת הזהירות, כשלעצמה, נבחנת בשני אופנים, הן קיומה של חובת זהירות מושגית והן קיומה של חובת זהירות קונקרטית.

אין ספק כי קיימת חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, של הנתבע ביחס לתובע, ובפועל גם לא נטען אחרת. נקודת המוצא העקרונית היא, שביחסים שבין רופא למטופל קיימת חובת זהירות מושגית. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית – זו נקבעת על פי מבחן הצפיות במישור הטכני והנורמטיבי. משמעות הדבר היא שיש לבחון את השאלה האם רופא סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק. רק אם התשובה לשאלה זו תענה בחיוב, כי אז יש לבחון האם רופא סביר גם צריך היה לצפות את התרחשות אותו נזק, שכן רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. הגישה היא, על פי רוב, כי מרגע שרופא החל במתן טיפול רפואי, קמה מצדו חובת זהירות קונקרטית כלפי המטופל.

הפרת חובת הזהירות מתרחשת כאשר קיימת סטייה מחובת הזהירות הסבירה הנדרשת מרופא ובעקבות זאת נגרם לחולה נזק. מבחן הרופא הסביר קובע כי: "כדי שהרופא ייחשב כרופא סביר, החלטותיו ופעולותיו צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים, ברמה מקובלת, כלומר על הרופא לבסס החלטותיו על ידע עדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם ובהתאם לנורמות המקובלות באותה עת בעולם הרפואה".

הדבר מדבר בעד עצמו

שלושה תנאים מצטברים, נדרשים לצורך תחולת הכלל הדבר מדבר בעד עצמו: לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מהן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק, הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע, אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה.

ענייננו איננו מתאים להחלתו של כלל "הדבר מעיד על עצמו". התנאי השלישי, שעניינו הוכחה בראיות כלליות כי נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם קיומה של התרשלות מאשר עם היעדרה, איננו מתקיים. לבית המשפט עצמו אין ידע המאפשר מסקנה כזו ועיון בחוות-הדעת אף הוא אינו תומך במסקנה בדבר התקיימותה של התרשלות סטטיסטית.

האם התרשל הנתבע בעת החדרת הטובוס ?

הוכח בנסיבות המקרה כי שיתוק מיתר הקול השמאלי נגרם כתוצאה של ביצוע האינטובציה.

ככל שמדובר בנזק הנובע מאינטובציה (טענה המוכחשת על ידו), הרי מדובר בנזק יטרוגני (השפעה בריאותית שלילית הנגרמת על ידי טיפול רפואי), שעצם קיומו אינו מקים אחריות. מדובר באינטובציה שבוצעה ביחידה מאולתרת לטיפול נמרץ וזאת לאור הבהילות והדחיפות שהצריכו נקיטת התערבות רפואית ופעולה שנדרשה להצלת חייו של התובע, וקל וחומר שבמקרה זה יכול להתרחש נזק יטורוגני. ניתן לראות בנזק זה התממשות של סיכון סביר, שאין עוולת הרשלנות באה להטיל אחריות בגינו.

האם התרשל הנתבע משלא ערך תיעוד מלא של פעולת האינטובציה?

הנתבע התרשל משלא תיעד את ביצוע פעולת האינטובציה בזמן אמת. רק כ- 8 חודשים לאחר ביצוע האינטובציה, לאחר שהוגשה תביעה על ידי התובע ולבקשת ב"כ הנתבע, תיעד ד"ר ח' את האינטובציה כחלקה. אכן העדר רישום יכול לנבוע מכך שהאינטובציה הייתה חלקה, אך העדר רישום יכול גם לנבוע מהתרשלות בעצם העובדה שלא נרשמו הבעיות שעלו במהלך האינטובציה.

יחד עם זאת, בוודאי שאין קשר בין הנזק שנגרם – שיתוק במיתר הקול השמאלי – לבין העדר רישום בזמן אמת.

העדר הרישום אין בו גם כדי להעביר את נטל ההוכחה לנתבע. לאור העובדה שהוכח בענייננו כי הנתבע לא התרשל בביצוע האינטובציה, העדר הרישום לבדו אין בו כדי להטיל אחריות על הנתבע או להעביר את נטל ההוכחה.

לסיכום,

יש לדחות את התביעה. הגם שלתובע, נגרם שיתוק של מיתר הקול השמאלי, לא הוכח כי נזק זה, נגרם כתוצאה מהתרשלות – חריגה כלשהי מסטנדרט הזהירות הנדרש - בביצוע האינטובציה.