פסק דין בעקבות אובדן כושר ראיה לאחר ניתוח לייזר רשלני

001789/99 הרוש אסתר נ’ פרופ’ משה לזר ביה"ח אסותא

• רשלנות רפואית בניתוח לייזר לתיקון ראייה
• קשר סיבתי בין ניתוח לייזר לתיקון ראייה לבין עיוורון
• חובת הגילוי והפרתה
• קשר סיבתי בין אי קיום חובת הגילוי לבין ההסכמה של המטופל להנתח

עובדות המקרה:

האם רשלנות רפואית בניתוח? ביום 13.1.94, בעקבות הרצאה ששמעה התובעת מנציג הנתבעים, פנתה התובעת למרפאתו של פרופ’ גודל בחיפה, המשמש כסניף הצפוני של הנתבעת, לשם בדיקת התאמתה לביצוע ניתוח לייזר לתיקון קוצר הראייה בעיניה.

פרופ’ גודל בדק את עיניה של התובעת, את מספר משקפיה, את הלחץ התוך עיני, קרקעית העין, מצב הקרנית וכושר הראייה, וקבע לתובעת תור לניתוח, ליום 19.1.94, במרכז לייזר לניתוחי קרנית בע"מ, בתל-אביב. ביום 19.1.94, לאחר שהוחתמה על טופס הסכמה לניתוח, נותחה התובעת בעינה השמאלית ע"י פרופ’ לזר בשיטה המכונה P.R.K, באמצעות מכשיר לייזר מסוג "אקסימר".

לאחר הניתוח חלה הטבה בכושר הראייה של התובעת בעין המנותחת, אך ביום 24.2.94, כחמישה שבועות לאחר הניתוח, שבה ופנתה למרפאתו של פרופ’ גודל עקב ירידה דראסטית ופתאומית בכושר ראייתה בעינה השמאלית עד כדי אובדן מוחלט של כושר הראייה.

מכאן תביעתה של התובעת כנגד הנתבעים, שהתרשלו, לטענתה, בביצוע הניתוח בעינה וגרמו ברשלנותם לעיוורונה. טענת הנתבעים היא כי לא התרשלו בביצוע הניתוח וכי ההידרדרות בכושר ראייתה של התובעת אינו קשור לניתוח שעברה.

האם קיים קשר סיבתי בין הניתוח לעיוורון?

ממכלול העדויות שנשמעו, הראיות שהובאו וחוות הדעת המומחים, הגיע בית המשפט למסקנה כי הדברים מתיישבים יותר עם קיומו של קשר סיבתי לניתוח, שבוצע רק כחמישה שבועות קודם לכן, מאשר עם תהליך התעוורות איטי ומזדחל, שעלול להתרחש בעיניים הסובלות ממיופיה גבוהה, לאורך שנים. לפיכך נפסק כי קיים קשר סיבתי.

מהי חובת הגילוי?

סעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996, קובע מפורשות את חובת גילוי הסיכונים הכוללת מתן הסבר מלא ומתן פרטים לחולה כחלק מגיבוש ההסכמה מדעת לטיפול הרפואי. החוק האמור נכנס אמנם לתוקף כארבע שנים לאחר קרות האירוע נשוא התביעה וברור כי תחולתו אינה רטרואקטיבית, אך אין ספק כי רוח החוק מבטאת את ההלכה הפסוקה גם טרם חקיקת החוק. לדברי בית המשפט: "אם לא הוסברו לו הסיכונים כי אז ההסכמה חסרת נפקות והבדיקה תיחשב כמעשה תקיפה המהווה עוולה בנזיקין".

האם הופרה חובת הגילוי במקרה זה?

במקרה זה פסק בית המשפט, כי הנתבעים נכשלו בקיום חובת הגילוי שהייתה מוטלת עליהם כלפי התובעת. לאור העובדה כי לנתבע 1 לא היה ניסיון בעת שניתח את התובעת בניתוח עיניים הסובלות ממיופיה כה גבוהה; לאור העובדה כי ידוע היה אותה עת שקיימת, לכל הפחות, בעייתיות בניתוח עיניים מסוג זה וכי התוצאות המושגות כתוצאה מן הניתוח בעיניים אלה אינן הטובות ביותר ובמקרה הגרוע – כי הדבר עלול לגרום לדימום ברשתית ולסיכון הראייה; לאור העובדה כי מדובר היה בניתוח אלקטיבי, חדשני, ללא פרקטיקה של ניסיון של שנים; אזי דרישת הגילוי במקרה זה הייתה רחבה ביותר.

הנתבעים הודו כי התובעת לא נזקקה לניתוח לשם הצלת חייה וכי לא הייתה כל דחיפות מיוחדת בביצוע הניתוח, גם העובדה שהתובעת הייתה צפויה רק לשיפור מה בראייתה והייתה נזקקת בכל מקרה להמשיך ולהיעזר במשקפיים או בעדשות מגע גם לאחר הניתוח, כל אלה מעמידים ביתר שאת את חובת הגילוי שהיתה מוטלת על הנתבעים ומסיפים חומרה לאי קיומה.

האם מתקיים קשר הסיבתי בין אי קיום חובת הגילוי מצד הנתבעים לבין הסכמת התובעת להינתח?
שאלת הוכחתו של קשר סיבתי זה, היא קשה במיוחד, שכן ברור כי מדובר תמיד "בחוכמה שלאחר מעשה", היינו לאחר שנכשלה הפרוצדורה הרפואית והחולה נפגע בגופו, ולעיתים אף בנפשו, כתוצאה מן ההליך הכושל.

במקרה כזה קיים חשש כי החולה יאמר בדיעבד כי אילו היה מודע לכל הסיכונים הכרוכים בו ואלה לא גולו לו, לא היה מסכים לעבור את הניתוח שכן, הדבר אינו נבחן, מטבע הדברים, כאשר הפרוצדורה עברה בהצלחה.

עם זאת, קבעה הפסיקה כי עצם הפגיעה ביכולתו של החולה לקבל החלטה מושכלת, המבוססת על כל המידע הנחוץ לו, ובכלל זה כל הסיכונים הטמונים בטיפול אותו הוא עומד לעבור בגופו, מהווה פגיעה בכבודו של החולה ובאוטונומיה שלו על גופו.

לסיכום,

בית המשפט פסק כי העיוורון בעינה השמאלית של התובעת נגרם כתוצאה מדימום ברשתית וניאו-וסקולריזציה כתוצאה מן הניתוח, לאחר שנמצא כי הנתבעים לא עמדו בקיום חובת הגילוי שהיתה מוטלת עליהם כלפי התובעת ולאור הקביעה כי קיים קשר סיבתי בין אי הגילוי לבין הסכמתה של התובעת לעבור את הניתוח. לפיכך, קבע בית המשפט כי קמה אחריות מצד הנתבעים לנזק שגרם לתובעת בעינה השמאלית, כתוצאה מן הניתוח.