רשלנות רפואית בהסרת צלקות בניתוח פלסטי

הסרת צלקות היא הליך נפוץ בתחום הרפואה האסתטית, שמטרתו להסיר צלקת באמצעות ניתוח פלסטי או טיפול קוסמטי, או לטשטש את הצלקת כדי לשפר את המראה החיצוני. כיום ישנן מגוון רחב של טכניקות המאפשרות להסיר או לטשטש את מרבית סוגי הצלקות, כגון: הסרה כירורגית מלאה בהרדמה מקומית, הקפאת צלקת על ידי חנקן נוזלי, קילוף באמצעות הזרקות, לייזר, פילינג כימי ועוד.

סוג הניתוח והטכניקה נקבעים בהתאם לסוג הצלקת, מצב העור של המטופל וניסיונו של הרופא המטפל. רשלנות רפואית בהליך הסרת צלקות, יכולה לבוא לידי ביטוי בבחירה שגויה של טכניקת הטיפול, באי עריכת בירור רפואי מקדים, בביצוע הסרת צלקות בחוסר מיומנות ובאי עריכת מעקב רפואי תקין אחרי מצב המטופל.

במקרה שהמטפל לא התאים את שיטת הטיפול לסוג הצלקת, או כאשר חרג מסטנדרט הטיפול הסביר וגרם למטופל נזק פיזי חמור, ניתן להגיש נגדו תביעה בעילת רשלנות רפואית. כדי לבסס את התביעה יש להציג בפני בית המשפט חוות דעת של מומחים רפואיים, אשר תקבע כי קיים קשר סיבתי בין התנהלות הרופא לנזק שנגרם למטופל.

רשלנות בניתוח פלסטי להסרת צלקות בפנים

בית משפט השלום בתל אביב קיבל תביעה בעילת רשלנות רפואית, של אדם אשר עבר ניתוח פלסטי להסרת צלקות בעור פניו, בטענה כי במקום לתקן את הפגמים הופיעו צלקות חדשות ומכערות אשר לא היו קיימות לפני הניתוח.  

על פי עובדות התביעה, התובע, יליד 1964, נפצע בפניו באזור הלסת השמאלית כתוצאה מאירוע ירי. בעקבות האירוע, נותרה בפניו צלקת בצד השמאלי. במשך שנים הוא חי עם הצלקות עד אשר גמלה בליבו ההחלטה להסירן. לשם כך, פנה לבית חולים במרכז הארץ וביקש לעבור ניתוח פלסטי להסרת הצלקות.

היות ומדובר בהליך מורכב, התובע זומן לוועדה רפואית במעמד שלושה רופאים, אשר בחנה את מצבו. הועדה קבעה כי ניתן לתקן את מצב הצלקות בפנים, על ידי כריתת האזור המצולק בלחי שמאל והשתלת מתלה עור משוער. לפני עריכת הניתוח, בדק את התובע מומחה פה ולסת אשר קבע כי אין מניעה לבצע את ההליך הרפואי.

האם הרופאים התרשלו בקביעת שיטת הטיפול?

ביולי 2006, התובע נותח אך כתוצאה מהניתוח נותרה בפניו צלקת עבה, כואבת ומגרדת יותר. התובע טען כי הרופאים התרשלו בכך שבחרו בשיטת טיפול שלא התאימה למצבו הרפואי, וכי הם היו צריכים לדעת כי מצבו אינו בר תיקון, משום שלא קיים כל ניתוח אשר היה יכול לשפר את מראה פניו המצולקים.

התובע הציג חוות דעת רפואית שלפיה סיכויי הניתוח היו קלושים. המומחה ציין כי התובע, בתור בחור צעיר יחסית, היה ללא עודף עור משמעותי בצוואר ולכן היה קשה להאמין כי העור אשר נכרת יספיק לכיסויו של האזור המצולק. מנגד טענו הנתבעים כי הטיפול היה הנכון בנסיבות העניין. כמו כן, נטען כי מצבו כיום הוא במרביתו תוצאה של אירוע הירי, ולא היה קשור לטיפול שעבר בבית חולים.

אחד הנתבעים העיד כי התובע קיבל את מלוא ההסברים הדרושים לקראת ביצוע ההליך, והדגיש כי מדובר בניתוח שתוצאותיו מוגבלות רק לאזור צלקתי קטן בלחי שמאל. הרופא הוסיף וטען כי לא דובר על שיפור שאר הצלקות הבולטות הישנות אשר נגרמו לפני שנים רבות, וכי התובע הבין את התוצאות, ונתן הסכמה מדעת לביצוע הניתוח במתכונת שהוצעה לו.

בית המשפט מתח ביקורת על עדותו של הרופא והגדיר אותה כרצופת התחמקויות. לדוגמה, הרופא טען כי התובע קיבל המלצה לפנות לקבלת חוות דעת נוספת, אך העניין לא זכה לביטוי ברשומה הרפואית. כמו כן, נטען כי התובע היה מלא צלקות בפנים, אך לא היה ניתן להציג תמונה שלו טרם הניתוח. מכיוון שעדותו של הרופא נתפסה כלא מהימנה, השתכנע בית המשפט כי התובע הוכיח את טענותיו בגין עוולת הרשלנות, וקבע כי הבחירה בהליך הייתה בחירה רשלנית והיא זו אשר גרמה לנזקיו.