רשלנות רפואית בצילום רנטגן

קרני רנטגן מסוגלות לחדור אל גוף האדם ולהפיק תמונות של מבנה הגוף, כמו עצמות ואיברים מסוימים. צילום באמצעות קרני רנטגן מיועד לצורך איתור ואבחון תקלות או בעיות בריאותיות כמו שברים, חבלות או פגמים מולדים שאינם נראים בעין רגילה, והוא נפוץ מאוד ברפואת שיניים, כדי לאתר חורים או פגמים ברקמת השן.

הצילום מבוסס על יכולת החדירה של קרינת הרנטגן, החודרת מבעד לחומרים רכים או דקים, ויוצרת על לוח הצילום שיקוף ברור של עצמים צפופים. בעקבות מהפכת הצילום הדיגיטלי, נוצרו בשנים האחרונות מערכות לצילום רנטגן דיגיטלי, אשר מבוססות על לוחות צילום, שבתגובה לפגיעת קרינת רנטגן נוצר בהם מתח חשמלי המתורגם לאות דיגיטלי. בעקבות החידוש, אין צורך להמתין לזמן הפיתוח, וניתן לבצע עיבוד דיגיטלי עמוק לשיפור איכות הצילום.

קרני רנטגן מכילות אנרגיה רבה יותר מקרני שמש, אך אינן גורמות לתופעות לוואי, אולם ישנם סוגים רבים של השפעות קרינה. כך למשל, בבדיקת רנטגן בהריון חשוב לנקוט באמצעי זהירות, כדי למזער את חשיפת העובר לקרינה, ולהשתמש באמצעי מיגון לאזור הבטן והאגן, ואף במצבים מסוימים על הרופא לשקול שיטות בדיקה שאינן כרוכות בקרינה כגון אולטרה סאונד.

רשלנות רפואית בפענוח צילומי רנטגן

רשלנות רפואית בפענוח צילומי הדמיה יכולה להיגרם במקרים שבהם הרופא לא נקט במידת הזהירות הסבירה המצופה ממנו, אם למשל הוא לא קרא בצורה נכונה את הצילום, עקב חוסר מיומנות או פזיזות, או אם הצילום פוענח על ידי רופא שאינו מומחה לרדיולוגיה אבחנתית ואינו מומחה בפענוח של הדמיות.

המשמעות של רשלנות בפענוח צילומי רנטגן היא עיכוב באבחון של הבעיה, וכאשר מדובר בפענוח של גידולים ממאירים, האיחור הרשלני עלול להשפיע רבות על סיכויי ההחלמה של חולה סרטן. כאשר מדובר באי גילוי שבר בצילום, העיכוב עלול לפגוע בסיכויי איחויו, ואם חל עיכוב באבחון דימום תוך בטני, החולה עלול להגיע למצב של קריסת מערכות ואף למות.

הרופא יהיה אחראי ברשלנות עקב סטייה מהפרקטיקה שרופא סביר היה נוקט בנסיבות המקרה, כגון אי הפניה לצילום או פרשנות מוטעית של צילום רנטגן שגרמה לנזק. אולם לא כל טעות באבחון מהווה רשלנות רפואית, וישנם מקרים שהטעות נובעת עקב שיקול דעת מקצועי, על כן רק טעות בלתי סבירה תיחשב לרשלנות. 

תביעת רשלנות רפואית בבדיקת רנטגן

אדם שנפגע בתאונת עבודה, כאשר נפל מסוס ומחץ את ידו השמאלית, פנה לחדר המיון במרכז הרפואי סורוקה, שם בוצע צילום רנטגן של ידו. לאחר שעות ספורות הוא שוחרר לביתו, ונאמר לו כי בצילום לא נמצא ממצא חריג. למרות המשככים שנרשמו לו, הכאבים לא פסקו, ועוד באותו היום שב התובע לחדר מיון, וטען בפני רופא אורתופד כי לדעתו מדובר בשבר, אולם הרופא לא בדק אותו, ולא עיין פעם נוספת בצילומים, או הפנה אותו לצילומים חדשים, אלא הורה לו ללכת הביתה.

לאחר כשבוע שב התובע לבית חולים והתלונן על כאבים עזים בידו, אולם גם בביקור זה הרופאים לא טרחו לעיין בצילומיו הראשונים ואף לא הפנו אותו לצילום חוזר או לבדיקה אצל מומחה, אלא הניחו את ידו בסד וייעצו לו להרים את ידו כדי להקל על כאביו. בהמשך הגיע התובע לביקורת שנקבעה לו במרפאת חוץ אורתופדיה, שם נבדק לראשונה על ידי אורתופד מומחה, אשר זיהה מיד כי הוא סובל משבר, והפנה אותו לאשפוז דחוף בבית החולים עבור ניתוח. לאחר שעבר את הניתוח הוגדר התובע כסובל מהגבלה קשה של התנועות בידו השמאלית.

בית המשפט קיבל את טענותיו של התובע לגבי ההתנהלות הרשלנית של צוות חדר המיון, וסבר כי קיים קשר סיבתי בין הטיפול שקיבל בבית חולים לנכות שנותרה לו בידו. על כן קיבל את התביעה בעילת רשלנות רפואית, וחייב את הנתבעים לשלם לו פיצויים בסך של 303,000 שקלים.