רשלנות רפואית של אורטודנט, כיצד ניתן לקבל פיצויים?
אורתודונטיה היא התמחות ברפואת שיניים העוסקת ביישור שיניים, ומלבד התחום האסתטי והקוסמטי, היא מטפלת בפגמים בסגירת הפה כתוצאה מאי סדירות השיניים או חוסר התאמה בין הלסתות. במסגרת הטיפול יכול אורתודונט לעקור שיניים ולשנות את מנחן בתוך עצם הלסת, באמצעות הכנסת חוטי מתכת, אשר באינטראקציה עם הסמכים, נוצר גשר המפעיל כוח על השיניים ומזיז אותן לעמדתן הרצויה.
תביעות רשלנות רפואית של אורתודנט יוגשו כאשר הטיפול הצליח באופן זמני בלבד ובמשך הזמן השיניים חזרו למצבן הקודם כתוצאה מאי השמת קיבוע. עילות נוספות להגשת תביעה הן היווצרות עששת ומחלות חניכיים שנגרמו כתוצאה מהגשר שהונח על השיניים לתקופה ארוכה מדי, ללא מעקב וללא טיפול מונע.
טענות הגנה שכיחות שנטענות מפי אורתודונטים בנושאי תביעות רשלנות רפואית היא כי הנזק אירע באשמת המטופל אשר לא שמר על היגיינת הפה ולא הקפיד על ההנחיות שניתנו לו במרפאה, לרבות הגעה לביקורים סדירים אצל שיננית ואצל האורטודנט. עם זאת, על הרופא מוטלת האחריות ליזום ביקורים סדירים ולשלוח תזכורות למטופל אשר לא הגיע לביקורת. הרופא מחויב על פי חוק זכויות החולה לתעד ברשומה הרפואית כי המטופל קיבל הסבר מפורט וחוזר על חשיבות שמירת היגיינת הפה למען הצלחת הטיפול.
במקרה שהרופא הבחין כי המטופל לא הגיע למעקב סדיר והטיפול התארך מעבר למקובל ועקב כך נוצר סיכון לבריאות השיניים, להיווצרות עששת ועוד, מחובתו להסיר את הגשר. אם למטופל נגרם נזק כתוצאה מהטיפול הלקוי, ניתן לתבוע פיצויים מרופא שיניים שנקט בגישה פאסיבית ולא יזם ביקורים ולא דאג לערוך מעקב סדיר אחרי מצבו של המטופל.
אי אבחון מחלת חניכיים במסגרת טיפול אורתודנטי
בשנת 1992, במסגרת בדיקה שגרתית לתלמידי בית ספר נבדקה התובעת, ילידת 1980, אז כבת 12 שנים, על ידי רופא שיניים אשר הצביע על הצורך בטיפול ליישור השיניים. הנתבעת היא רופאת שיניים במקצועה, אשר במועד הרלוונטי עבדה במרפאת שיניים בסמוך לבית התובעת.
הוריה של התובעת הכירו את רופאת השיניים מטיפולים קודמים, על כן פנו אליה ומשציינה בפניהם כי היא מוסמכת לבצע טיפול אורתודנטי הביאו את הבת לטיפול. בדיעבד התברר כי הנתבעת אינה בעלת התמחות באורתודנטיה בארץ. לפי עדותה רכשה את השכלתה ברפואת שיניים בארץ מולדתה ארגנטינה שם גם קבלה תואר מומחה באורתודנטיה. עם עלייתה ארצה נבצר ממנה לגשת למבחני הסמכה מסיבות אישיות ולכן אינה בעלת תואר מומחה בארץ, אך לגרסתה אין מניעה חוקית שתעסוק בתחום.
הנתבעת החלה בטיפול בתובעת בשנת 1992 והמשיכה בו למעלה משש שנים. במהלך כל הטיפול התלוננה התובעת על כאבים ותזוזה בשיניה. בשנת 1998 ונוכח החמרה במצב הופסק הטיפול ביוזמת התובעת, אז חיילת בשירות חובה. עוד בטרם הגשת כתב התביעה פנו הוריה בתלונה למשרד הבריאות נגד הנתבעת. תלונתם התבררה על ידי מומחה רפואי אשר מצא כי הנתבעת נהגה ברשלנות בעת מתן הטיפול האורתודנטי.
בנוגע להתפתחות מחלת החניכיים צוין כי זו לא נגרמה על ידי הטיפול אולם חריגתה של הנתבעת מנורמת טיפולים מקובלת ובמיוחד הימנעותה מביצוע צילומי ביקורת במהלך הטיפול האורתודנטי הממושך כל כך, מנעו את איתורה וזיהויה של המחלה שהתפתחה.
בית המשפט קיבל את חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת וקבע כי אכן מדובר במקרה של רשלנות רפואית, על כן חייב את הנתבעת לשאת בתשלום פיצויים בסך של 429,200 שקלים, בגין טיפול לשיקום פה, החזרת עלות הטיפול הכושל, אבדן סיכויי החלמה ופיצוי בגין כאב וסבל.