ניתוח שרוול רשלנות רפואית, מתי תוגש תביעה לפיצויים?

ניתוח שרוול הוא ניתוח המיועד לאנשים שסובלים מהשמנת יתר חולנית ומהתחלואה הנלווית להשמנה כמו סוכרת, לחץ דם גבוה, דום נשימה בשינה וכדומה. במסגרת ניתוח שרוול נכרת חלק ניכר מהקיבה המקורית באופן שהחלק הנותר מוארך וצר מאוד ונראה כשרוול, וכתוצאה מכך פוחתת באופן משמעותי כמות המזון שיכול המנותח לאכול לאחר ההליך הכירורגי.

מטרת הניתוח היא להקטין את נפח הקיבה מבלי לשנות את שאר האיברים המרכיבים את מערכת העיכול. הניתוח מסיר למעשה 75% מנפח הקיבה ויוצר קיבה חדשה בנפח של כ-50 סמ"ק הנראים כשרוול המשכי לוושט.

הניתוח נעשה באמצעות הרדמה כללית בשיטת הלפרוסקופיה, דרך חתכים קטנים בבטן שדרכם מכניסים את המכשור החיוני. הניתוח מתחיל בסקירת הבטן העליונה. לאחר מכן מרים המנתח את הכבד כדי שניתן יהיה לראות את אזור המעבר בין הוושט לקיבה ולעשות הפרדה של רקמות השומן הצמודות לקיבה. ההפרדה נעשית באמצעות מכשיר שחותך את הרקמות ומיד לאחר מכן מלחים המנתח את כלי הדם ורקמת השומן. בסיום הניתוח מוצא חלק הקיבה שנכרת.

הסיכונים העיקריים, כמו ברוב הניתוחים במערכת העיכול, יכולים לבוא לידי ביטוי בדימום במהלך הניתוח או אחריו וכן דלף מהקיבה לאחר הניתוח, כאשר הסיכונים מחמירים בניתוחים חוזרים. ואף במקרים חריגים עלול הניתוח לגרום למותו של המטופל. 

למרות ההנחה הרווחת כי הניתוח מסייע בירידה במשקל באופן מידי ודרמטי, חשוב לדעת כי רשלנות רפואית בניתוח שרוול קיבה עלולה לא אחת לגרום לנזקים גופניים קשים ביותר. דוגמה לכך ניתן לראות בתביעה אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, על ידי תושבת באר שבע, וזאת בגין רשלנות בניתוח קיצור קיבה.

הגשת תביעה בגין רשלנות בניתוח שרוול קיבה

התביעה הוגשה נגד בית החולים בבאר שבע וקופת חולים כללית. נטען כי הרופאים נאלצו לכרות באופן מלא את קיבתה של התובעת, וזאת בגין רשלנות בניתוח לקיצור קיבה. אי לכך, התובעת טענה כי נגרמה לה נכות חמורה, הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית. הבעל ואשתו מתחו ביקורת על התנהלות בית החולים והרופאים כבר מתחילת ההליך הרפואי, החל מהצגת הניתוח, דרך ביצועו בפועל, וכלה ברשלנות בטיפול בתובעת לאחריו.

התובעים טענו כי לא הוסבר להם שמדובר בניתוח מסוכן אשר ב-29% מהפעמים הוא עלול להסתיים בסיבוכים שונים. בנוסף, בעלה של התובעת טען כי למרות שאשתו סבלה מסיבוכים לאחר הניתוח, וחום גופה עלה באופן משמעותי, הרופאים שחררו אותה לביתה מבלי לעמוד על כך שייתכן והיא סובלת מדליפה מסוכנת.

למעשה, על פי כתב התביעה, שני חורים עם נמק התגלו במהלך ימי האשפוז בדופן האחורי של איבר העיכול. בני הזוג טענו כי לא הייתה חובה לכרות את הקיבה באופן מלא וסוג הניתוח אשר הוצע לתובעת היה הליך רפואי אשר טמן בחובו סיכונים משמעותיים. התובעים הוסיפו וטענו כי מדובר בבחירה מוטעית של הרופאים בסוג הניתוח ובטיפול אשר הוענק לתובעת לאחר יציאתה מחדר הניתוחים.

לכתב התביעה צורפה חוות דעת רפואית שבה נכתב כי שיעור הסיבוכים בניתוחי קיצור קיבה מהווה משקל כנגד עריכת ניתוחים אלו בישראל, הנחשבים כניתוחים חדשניים ופורצי דרך. בין סיבוכים אלה, קבע המומחה, ניתן למנות דליפות, הסיבוך אשר התרחש בפועל במקרה זה. המומחה הרפואי מטעם התביעה הגדיל לעשות והעמיד את שיעור הסיכונים כתוצאה מניתוח קיצור קיבה בישראל על 29%.

כמו כן, המומחה מתח ביקורת של ממש על התנהלותו של הרופא הנתבע בעניין המדובר. בחוות דעתו, ציין המומחה כי שחרורה של המטופלת לביתה, למרות שהתגלה אצלה דלף מינימאלי בביקור ביקורת בבית החולים, הייתה החלטה בלתי סבירה. לשיטתו, הרופא הנתבע לא היה כלל מודע למשמעותה של האבחנה המדוברת ולסכנה עליה היא מצביעה בכל הנוגע לקיבתה של התובעת.