סוגיית רשלנות רפואית בניתוחים

תביעות רבות המוגשות בגין רשלנות רפואית בארץ נובעות כתוצאה מטיפול רפואי רשלני במהלך ניתוח. כל ניתוח באשר הוא, בין אם מדובר בניתוחי לב, ניתוחים פלסטיים, ניתוחים אורטופדיים, ניתוחים לתיקון הראייה ועוד, דורש מיומנות רפואית גבוהה, אחריות ומקצועיות.

 

הצלחת הניתוחים תלויה במכלול עדין של מרכיבים וביניהם מיומנותו של הרופא, מקצועיות הצוות המנתח, הכרת ההיסטוריה הרפואית של החולה על בוריה, תיאום בין המנתח לרופאים המרדימים ולאחיות, שימוש בטכנולוגיית מתקדמות בעזרת טכנאים ועוד. במהלך הליך רפואי כבד משקל זה, עלולים להיגרם נזקים גופניים ונפשיים לחולה אשר מהווים רשלנות ישירה של הצוות המקצועי.

 

הליך הניתוח אינו מסתכם רק בחיתוך גוף החולה וביצוע התיקונים הרפואיים. מדובר בתהליך ארוך אשר מתחיל באבחון המחלה, בדיקת האפשרויות החלופיות, פירוט המידע לגבי הניתוח, ביצוע הניתוח, מעקב רופאי על הליך השיקום ולעיתים גם תקופת החלמה ממושכת. על הרופא להכיר היטב את המטופל, את ההיסטוריה הרפואית שלו ואת מצבו הבריאותי, על מנת להעניק לו את הטיפול המתאים ביותר.

 

כל התרשלות באחד מן השלבים, החל מקביעת הניתוח ועד להחלמה המלאה, עלולה להקים עילה לתביעת לרשלנות רפואית. בין הנזקים האפשריים ניתן למצוא השארת גוף זר בגוף החולה, טיפול פולשני כושל, השתהות בזמן הטיפול, כשל באופן ניהול הניתוח בזמן אמת, זיהומים וסיבוכים פנימיים, התפתחות דלקות, מוות ועוד.

 

 

כאשר מוגשת תלונה בגין רשלנות רפואית בניתוח, על התובע להוכיח כי הרופא המנתח לא עמד במבחן ה"רופא הסביר". מבחן זה מהווה בדרך כלל את מרכזו של הדיון המשפטי ובו צריך התובע להוכיח כי הרופא לא פעל על פי הנורמות המקובלות בעולם הרפואי בנוגע לנשוא התביעה.

 

בית המשפט צריך לבחון האם נכון הדבר והמנתח לא פעל במיומנות הנדרשת ממנו על פי הידע המקצועי בנושא ועל פי כללי הזהירות אשר מצופים ממנו כרופא נבון וסביר. כמובן שעמידתו של רופא מנתח במבחן ה"רופא הסביר" נבדקת באופן אמביוולנטי. כל החלטה או שיקול בהם נקט הרופא במהלך הניתוח, תלויים בנסיבות המקרה וצריכים להיתמך בידע המקצועי הידוע ובניסיון הקודם.

 

מהלך לא פחות חשוב מההליך הניתוחי עצמו הינו ההכנה לניתוח. בטרם נכנס החולה לחדר הניתוחים, על הרופא לידע אותו בכל פרטי ההליך הרפואי ולקבל את הסכמתו מדעת בכתב, בכפוף לחוק זכויות החולה.

 

 

כאשר מבוצע ניתוח רפואי רשלני, ללא הסכמה מדעת של המנותח כפי שכתוב בחוק, נוצרת עילה לתביעה בגין רשלנות המנתח. מדובר באחת העילות השכיחות להגשת תביעה שכן ניתוח ללא הסכמה מדעת משמעותו שהמנותח החל את ההליך הרפואי וזאת מבלי שניתנו לו כל הפרטים הרלבנטיים לגביו.

 

האינפורמציה הרפואית אשר אותה מחויב הרופא להעביר למטופל כוללת את כל פרטי הניתוח לרבות הסיכונים, סיכויי ההצלחה, תהליך ההחלמה, החלופות האפשריות וכו'. במידה ומדובר בהליך רפואי חדשני, על הרופא לידע בכך את הלקוח ולעדכן אותו כי מדובר בפרוצדורה אשר אין עליה מחקר ארוך טווח.

 

 

בניגוד להליכים רפואיים אחרים, אשר בהם הסכמה מדעת יכולה להיות תקפה גם בעל פה או בתנועות גוף, במידה וההליך הרפואי כולל ניתוח (למעט ניתוחי כירורגיה זעירה), דרושה הסכמה מדעת בכתב.

 

יש לציין כי גם הסכמה מדעת חתומה בידי התובע, אינה מהווה טענת הגנה מספקת במהלך דיון משפטי. בית המשפט בוחן לא אחת האם הועברה לחולה מלוא האינפורמציה על פי חוק, והאם טופס ההסכמה מהווה באופן שלא משתמע לשני פנים ביטוי להסכמה זו. מן הצד השני, במהלך הדיון המשפטי, יהיה על הלקוח להוכיח כי לא קיבל את כל האינפורמציה אשר לה הוא זכאי לפני תחילתו של ההליך הרפואי. מתן מידע שגוי או חסר, מהווה לעיתים קרובות עילה לקבלת התביעה בבית המשפט.

 

 

בניתוחים לצורך טיפולים קוסמטיים ופלסטיים (כמו ניתוח לצורך הסרת משקפיים בלייזר או הגדלת חזה) מקפיד בית המשפט הקפדה כפולה ומכופלת על חובתו של הרופא המנתח לספק את מירב האינפורמציה הרלבנטית ללקוח. אחריותם של המנתח והמוסד הרפואי בניתוחים אלו גדולה עוד יותר שכן יש בהם מן הפן השיווקי וחשש להטעיית הלקוח הינו מוגבר (עקב היותה ניתוחי ברירה).

 

בניתוחים אלו, שאינם דחופים או הכרחיים, מטיל בית המשפט אחריות כבדה על כתפיהם של המוסד הרפואי והמנתח. על הרופא לבדוק היטב, האם המנותח מתאים לניתוח מבחינה רפואית והאם הוא מודע היטב לסיכונים והסיבוכים התלויים בהליך הרפואי שלפניו.

 

לדוגמא, בניתוחי הסרת משקפיים, פעמים רבות מנותחים פציינטים אשר המספר שלהם למשקפי ראייה טרם התייצב ושינויים בקרנית עינם ממשיכה לתת אותותיהם גם לאחר הניתוח.

 

 

לעיתים מקורה של הרשלנות הרפואית אינו בהליך הניתוחי עצמו אלא בהרדמה אשר נעשית לרוב ע"י רופא מרדים המתמחה בתחום זה. הרדמה הינה פעולה שבה מוחדרים לגופו של המנותח חומרים נרקוטיים אשר גורמים לערפול מכוון של חושיו ומאפשרים ביצוע הליכים כירורגיים פולשניים ללא תחושת כאב אצל המנותח. על פי ההערכות, מבוצעות בישראל מדי שנה כ-400,000 הרדמות.

 

על מנת לשמש כרופא מרדים, על הרופא לצבור ניסיון רב (5 שנים בתחום) לאחר גמר לימודי הרפואה. סוגי ההרדמה נקבעים בעבור כל חולה לאחר התחשבות בעברו הרפואי, מצבו הבריאותי, סוג הניתוח שאותו הוא אמור לעבור ושיקולים נוספים הנובעים באופן אמביוולנטי בכל הליך.

 

רשלנות רפואית של הרופא המרדים מגיעה לידי ביטוי במספר אופנים כגון הענקת מינונים שגויים של תרופות נרקוטיות, בחירת סוג הרדמה שאיננו מתאים למקרה הספציפי, פיקוח רשלני על החולה בעת הניתוח או בזמן ההתאוששות ועוד.

 

בד"כ מתווספת לתביעה כנגד הרופא המרדים, חוות דעת של רופא מרדים מטעם המנותח אשר מפרטת מה הייתה לדידו הרשלנות הרפואית בפעולת ההרדמה וכיצד היא באה לידי ביטוי במקרה נשוא התביעה.