האם בית החולים סורוקה התרשל בטיפול במחלת כליה נדירה?
האם רופא אשר אינו מצליח לזהות מחלה נדירה, יהיה אשם באבחונה? האם במידה והייתה המחלה מאובחנת, אך אין וודאות שהטיפול הרפואי היה מועיל במאת האחוזים, קיימת עילה לתביעה בגין רשלנות רפואית באבחון מחלה? סוגייה זו הגיעה לפתחו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בתביעה שהגישה מטופלת כנגד בית החולים "סורוקה".
התובעת הגיעה לבית החולים כאשר היא סובלת מכאבי בטן, קוצר נשימה, הקאה בודדת ותלונות אורינריות. עם קבלתה בחדר המיון, נלקחה ממנה בדיקת דם הבודקת תפקוד כליות, בוצעה בדיקת אולטרסאונד ובדיקות דם נוספות כשעה לאחר הגעתה. בדיקת האולטרסאונד הראתה כיס מרה עם אבן בתוכו ללא סימנים של דלקת חריפה. אי לכך, אובחנה התובעת כסובלת מדלקת של כיס המרה ואושפזה במחלקה הכירורגית.
התובעת טענה כי ביום אשפוזה טופלה היא בין היתר בתרופות מסוג גנטהמיצין (אנטיביוטיקה ממשפחת הניתנת במקרים של זיהום חריף) וזנטק במינון מלא. לדבריה, למחרת אשפוזה התעוררה היא עם בצקות מפושטות בכל הגוף, ובמיוחד ברגליה ובפניה, וגם התלוננה על מיעוט במתן שתן. לטענתה - רק אז התייחס הצוות הרפואי לראשונה לתוצאות בדיקה המעבדה הרפואית שנלקחה יום קודם, שהעידו על ירידה בתפקודי כליות ולא על דלקת חריפה של כיס המרה.
זאת ועוד, במהלך אשפוזה של התובעת הוזמן נפרולוג לייעוץ (מומחה בתחום הכליות), שרשם בתיקה הרפואי הוראה מפורשת להפסיק הטיפול בתרופות הנ"ל מהטעם שהן עלולות לגרום לאי ספיקת כליות באופן ישיר.
טענות התובעת - התרופה גרמה לכליות נזק בלתי הפיך
התובעת טענה כי למרות שבדיקות הדם הראו שתפקודי הכליות מחמירים מ"שעה לשעה" – לא הופסק הטיפול בתרופה והצוות הרפואי המשיך לתת לה אותה עוד מספר ימים. לדבריה של התובעת, מתן התרופה הביא לנזק בלתי הפיך לכליות עד הריסתן המוחלטת.
התובעת טענה כי עקב אי ספיקת הכליות נזקקה לטיפול בדיאליזה ועברה ניתוח השתלת כליה. נציין גם שהתובעת הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור 100% אחר השתלת הכליה. האם מתן התרופה, למרות ההוראה המפורשת של הנפרולוג ולמרות תוצאות בדיקות הדם, מהווה רשלנות רפואית של רופאי סורוקה כלפי התובעת? זו הייתה למעשה עניינה של התביעה וגם סלע המחלוקת בין הצדדים.
במרחק הזמן, ולאחר הטיפולים הממושכים שעברה התובעת, נמצא כי המחלה ממנה סבלה בהגיעה לחדר המיון הייתה מחלת HUS אטיפי, הידועה כמחלה נדירה ביותר, במיוחד במבוגרים. תוצאת מחלה זו במרבית החולים הבוגרים, היא אי ספיקת כליות סופנית - כשרבים נדרשים, סופו של טיפול, להשתלת כליה.
עם זאת יש לציין, התובעת הגיעה לבית החולים כאשר היא כבר סובלת ממחלה ולא היה זה הטיפול ב"סורוקה" אשר גרם להתפרצות המחלה. כמו כן, לא הונח הבסיס ממנו ניתן היה להסיק כי מינון לא ראוי של התרופות גנטהמיצין וזנטק הנה מינון שגרם להתפרצות המחלה בה, או החמרתה.
בית המשפט קובע - לא סביר שהפגיעה נבעה מהטיפול הרפואי
בית המשפט קיבל את קביעותיו של המומחה הרפואי מטעם ההגנה, אשר סבר במסגרת חוות דעת רפואית מטעמו כי אבחון דלקת בכיס המרה, על פי בדיקות האולטרסאונד והטיפול שניתן לתובעת, אינו אלא טיפול רפואי סביר ונכון. מחלתה הנדירה של התובעת (אשר נדירה עוד יותר בקרב מבוגרים) איננה מחלה בעלת ספרות רפואית ענפה מאחוריה, ומרבית אסכולות המחקר טרם הניחו אצבען על הגורמים למחלה.
זאת ועוד, המומחה הרפואי מטעם בית החולים הפנה את בית המשפט לספרות הרפואית הרלבנטית בתחום שמראה כי מרבית החולים ב-HUS מפתחים אי ספיקת כליות סופנית גם אם הם מטופלים בפלסמהפורזיס (התרופה למחלה זו), והפגיעה הכיליתית מגנטהמיצין מופיעה בדרך כלל אחר 7-10 ימי טיפול. אי לכך - לא סביר הוא שהפגיעה שנגרמה לתובעת היא תוצאת קבלת טיפול בתרופה זו, גם אם הוא נמשך שלושה ימים.
מדוע העדיף בית המשפט את חוות דעת מומחה התביעה על פי המומחה הרפואי מטעם התובעת?
לפני בית המשפט הונחו שתי חוות דעת סותרות, אחת של מומחה רפואי מטעם ההגנה (בית החולים), ואילו השנייה מטעם התובעת. בית המשפט סבר כי יש לקבל את חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם ההגנה ממספר סיבות. ראשית, חוות דעתו הרפואית של המומחה מטעם התובעת נערכה כשנה וחצי לפני הגשת כתב התביעה (ועוד בטרם עברה התובעת השתלת כליות).
זאת ועוד, המומחה הרפואי מטעם התובעת הודה בחקירתו הנגדית שכלל לא קרא את כתב התביעה ואף הוא הסכים שמחלתה של התובעת הייתה בגופה בטרם נכנסה בשערי בית החולים. כמו כן, המומחה מטעם ההגנה לא היה נפרולוג בהתמחותו אלא קרדיולוג. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי המומחה הרפואי מטעם ההגנה לא חקר את המקרה שלפניו לעומק ולא היה מעורה בכל הפרטים.
