כריתת טחול רשלנות רפואית, מתי תוגש תביעה?

הטחול ממוקם מתחת לצלעות התחתונות משמאל, והוא בעל מספר תפקידים חיוניים כחלק מהמערכת החיסונית, כולל סינון והרס של כדוריות דם אדומות פגומות, אגירה של טסיות דם וייצור נוגדנים המסייעים למערך ההגנה של הגוף נגד מזהמים.

הגדלה מסיבית של הטחול כתוצאה ממחלות אוטואימוניות או אנזימתיות, קרע ספונטני, או טראומה עלולים במקרים מסוימים להוביל לניתוח לכריתת טחול. לפני הניתוח המטופל נדרש לעבור סדרת בדיקות, כולל בדיקת דם, בדיקת CT וכדומה, ועליו לקבל חיסונים נגד חיידקים, עקב סיכון מוגבר לזיהום בחיידקים מזהמים לאחר כריתת טחול. במקרים מסוימים נדרש המטופל להפסיק לקחת תרופות מסוימות לפני הניתוח, כגון אספירין או תרופות אנטי דלקתיות אחרות ותרופות לדילול דם.

ניתוח לכריתת טחול מתבצע בהרדמה כללית ונמשך כשעתיים עד ארבע שעות. הניתוח יכול להתבצע דרך חתך גדול בדופן הבטן או בדרך הלפרוסקופית, על פי מצבו הרפואי של המטופל והחלטת המנתח לאחר בדיקה מדוקדקת. ברוב המקרים הטחול נכרת בשלמותו, לאחר ניתוק כלי הדם ונקודות העיגון לדופן הבטן. בסיום ההליך הכירורגי סוגר המנתח את האזור באמצעות תפרים או סיכות. לאחר התאוששות המטופל מועבר למחלקה כירורגית להמשך מעקב וטיפול.

רשלנות רפואית בניתוח לכריתת טחול

רשלנות רפואית בניתוח לכריתת טחול יכולה לבוא לידי ביטוי באי הפניית המטופל לכל הבדיקות הנחוצות לפני ההליך, וכן אי מתן הסבר על הסיבוכים והסיכונים שבביצוע הניתוח ואי החתמת החולה על טופס הסכמה מדעת.

אחד הסיבוכים בניתוח לכריתת טחול הוא זיהום חיידקי קשה ואלים. כדי למנוע את הזיהום חולה שעבר כריתת טחול נדרש לקבל חיסונים נגד החיידקים השכיחים הגורמים לכך, כאשר אי מתן טיפול ראוי עלול להיחשב כרשלנות רפואית, אם כתוצאה מכך נגרם נזק משמעותי.

רשלנות רפואית יכולה לבוא לידי ביטוי באבחון שגוי שהוביל להחלטה לא נכונה בביצוע ההליך הרפואי, ביצוע הניתוח בחוסר מיומנות, תוך הפרת חובת הזהירות כלפי המטופל או ביצוע הניתוח על ידי מי שאינו מוסמך ומוכשר לכך, חוסר מעקב אחרי מצבו הבריאותי של החולה לאחר הניתוח ועוד.

חולה שנגרם לו נזק כתוצאה מניתוח רשלני, רשאי לפנות לבית משפט ולהגיש תביעה בעילת רשלנות רפואית לתשלום פיצויים. כדי להגיש תביעה יש לפנות בשלב ראשון אל מומחה רפואי כדי לקבל חוות דעת להוכחת קשר סיבתי בין רשלנות הרופא לנזק שנגרם למטופל.

הוכחת הקשר הסיבתי מוטלת על התובע, וכדי לבסס את התביעה עליו להוכיח כי הרופא חרג מרמת האחריות המוטלת עליו וכל רופא סביר אחר במצבו היה יכול לבצע את האבחנה הנכונה או לתת טיפול מתאים אחר. כמו כן, על התובע להוכיח כי כתוצאה מהטיפול הרשלני נגרם לו נזק וקיים קשר סיבתי בין הניתוח לנזק.

תביעה בגין נזקים במהלך ניתוח לפרוקסופי לכריתת טחול

בשנת 1991, התובעת נותחה בבית החולים בירושלים לשם הסרת הטחול כתוצאה ממחלת הזאבת שבה חלתה. הרופאים תכננו לבצע ניתוח לפרוסקופי - ניתוח אשר נעשה על ידי חיתוך חתכים קטנים בבטן והחדרת מכשירים רפואיים המשמשים לביצוע ההליך. על פי התכנון, הטחול היה אמור להיות מנותק מסביבתו, להיכנס לשקית, להיכתש בתוך השקית ולצאת החוצה מהגוף דרך החתכים הקטנים.

מהלך הניתוח היה תקין, אלא שבזמן כתישת הטחול נקרעה השקית והטחול הכתוש התפזר בחלל בטנה של המטופלת. בעקבות כך, פנו הרופאים להמשך הניתוח באמצעות פתיחה חלקית של הבטן, בהליך רפואי הקרוי לפרוטומיה. בתום הוצאת כל חלקי הטחול, סרקו הרופאים את חלל הבטן, וסגרו את החתכים.

עם זאת, המטופלת הגיעה לחדר מיון כחמישה ימים לאחר הניתוח כאשר היא סובלת מזיהום תוך בטני. לאחר ניתוח נוסף שנערך לתובעת, התגלה כי מקורו של הזיהום היה בשני נקבים שנמצאו במעי הדק בבטנה. בעקבות זיהום זה, נאלצה המטופלת לעבור ניתוח וטיפולים רפואיים נוספים, אשר הסבו לה סבל רב והותירה אותה עם נכות צמיתה בשיעור של כ-15%.

האם הנקבים במעי הדק קשורים לרשלנות בניתוח?

במהלך הדיון המשפטי קבעו השופטים כי הסיבוך בחלקו הראשון של הניתוח היה טמון בשימוש שגוי בשקית להוצאת הטחול. על פי חוות הדעת הרפואיות אשר הוצגו בפני בית המשפט, נקבע כי הרופאים לא פעלו על פי ההוראות המפורשות של השקית. בעקבות שימוש לקוי זה, נאלצה התובעת לעבור את ההליך הלפרוטומי, אשר בגינו נוקב המעי הדק שלה.

השאלה אשר עמדה במרכזו של הדיון בבית המשפט הייתה – האם הנקבים במעי הדק היו "קשורים" לחלקו הראשון של הניתוח הראשון (השלב הלפרוסקופי) או לחלקו השני (הפלרוטומיה). בית המשפט קבע כי היות והרופאים התרשלו בביצוע השלב הלפרוסקופי, ומאחר שהחלק השני של הניתוח נבע באופן ישיר מרשלנות בחלק הראשון, כל תוצאה של הניתוח השני הייתה קשורה בהתנהלות הצוות הרפואי.

הרופאים לא ביצעו את הניתוח הלפרוסקופי כנדרש על פי ההוראות, ועל כן נזקים בניסיון לתקן את תוצאות הניתוח הראשון, מעמידות את נטל האחריות על כתפיהם. בית המשפט קבע כי לא הייתה כל סיבה להעמיד את התובעת בסיכון זה, ואם היה השימוש בציוד הרפואי נעשה על פי ההוראות, התובעת לא הייתה נחשפת כלל לסיכונים כלשהם הכרוכים בביצוע ההליך השני.