תביעת רשלנות בהריון לאחר אי הפניה לדיקור מי שפיר למרות כליות עובר גדולות
ע"א 10218/08
נשים בהריון מניחות את מלוא מבטחן ברופאים העוקבים אחר ההריון. ברור אפוא כי רשלנות בהריון מצד הרופאים עלולה להביא ללידת תינוק הסובל ממומים קשים וחשוכי מרפא. אחד החששות הגדולים ביותר של הורים הינו לידת ילד הסובל מתסמונת דאון. תסמונת דאון הינה תסמונת אשר נובעת מפגם גנטי בו ישנם 47 כרומוזומים בכל תא בגוף (במקום 46). פגם גנטי זה גורם לא אחת לבעיות קוגניטיביות קשות.
כיום, ניתן לאבחן את התסמונת במהלך ההריון על ידי דיקור מי שפיר. דיקור מי שפיר איננה בדיקה רגילה. ניתן לעבור אותה באופן פרטי ו/או במקרים המצדיקים זאת כאשר הרופא העוקב אחרי ההריון מפנה את האישה באופן מיוחד. הפניה כגון דא תיעשה כאשר ממצאי הבדיקות האחרות העלו חשד לתסמונת דאון, וקיים רצון לשלול בוודאות את קיומה של התסמונת. להלן דוגמא למקרה אשר זהו עניינו.
לא הופנתה לדיקור מי שפיר, האם היו ממצאים חריגים?
קטין הסובל מתסמונת דאון הגיש, באמצעות הוריו, תביעה בגין הולדה בעוולה. לדבריו, הרופאים אשר עקבו אחר הריון אימו לא הפנו אותה לדיקור מי שפיר, חרף ממצאים מחשידים, ובכך נגרמו לו נזקים בלתי הפיכים. בית המשפט בחן את המקרה וקבע כי יש לדחות התביעה.
אימו של התובע טענה כי רשלנותם של הרופאים המטפלים באה לידי ביטוי במספר היבטים:
- היא לא נשלחה לדיקור מי שפיר למרות גודל חשוד של כליות העובר. בחוות דעת רפואית מטעם התובעים נטען כי הממצא הכלייתי היה חייב לעורר את הצורך לבדיקות נוספות בכדי לשלול תסמונת כרומוזומלית כתסמונת דאון.
- בדיקת שקיפות עורפית אשר נערכה לאם הייתה מחוץ לטווח השבועות האפקטיבי. נטען כי הדבר מנע מהרופא המטפל אינדיקציה ברורה לתסמונת דאון.
- במהלך בדיקת סקירת מערכות פרטית ומורחבת, אובחן כי העובר הינו בעל אף קטן. בזמנו, הדבר יוחס למבנה האף של ההורים. התובעים טענו כי האף הקטן היה יכול בהחלט להדליק "נורה אדומה".
בית המשפט קבע כאמור כי דין התביעה להידחות. בפסק הדין נקבע כי כאשר האם הגיעה לבדיקה אצל הרופא העוקב לצורך אישוש ההריון, היא קיבלה דף הנחיות באשר לבדיקות הדרושות. הוכח כי האם לא ביצעה את הבדיקות בדף, והיא אף "ננזפה" על כך על ידי הרופא בשבוע ה-30 להריון. בית המשפט מצא את עדות האם "בלתי אמינה" ונקבע כי היא לא מילאה אחר הנחיות הרופא.
מבחינת הפן המשפטי
מבחינת הפן המשפטי, בית המשפט קבע כי לא נמצאה רשלנות בהתנהלות הרופא אשר עקב אחר ההריון ולא היה ממש בטענות בדבר המעקב הלקוי אחר הממצא הכלייתי. בית המשפט הדגיש כי הממצא הכלייתי בשבועות ה-15 וה-22 להריון היה בגבול העליון של הנורמה. הודגש כי אמנם המומחה מטעם התביעה ראה בכך עדות לצורך בבדיקות נוספות, אך גם הוא הודה כי ממצא זה לבדו לא הצדיק הפניה לדיקור מי שפיר.
עוד מאמרים בנושא:
תסמונת דאון - כיצד מאבחנים ומתי רשלנות רפואית?
יתרה מזאת, בית המשפט קבע כי ממצא זה קיבל התייחסות הולמת וההורים קיבלו הסבר ראוי אודותיו. למשל, הם הופנו לייעוץ גנטי והוסבר להם שלא ניתן לאבחן תסמונת דאון בוודאות ללא דיקור מי שפיר. הודגש כי כאשר האם שבה לרופא, בשבוע ה-30 להריון, ייעוץ גנטי כבר לא היה רלבנטי, ובדיקת מי שפיר הייתה מסוכנת מדי. בית המשפט ציין כי תקנות בריאות העם (בדיקת מי שפיר) קובעות כי אין לבצע בדיקה זו לאחר השבוע ה-20 להריון אלא אם נסיבות המקרה מצדיקות זאת. לא זו אף זו, נקבע כי הרחבה של אגני כליות, כאשר היא סימן יחיד מתוך רשימת הסימנים השונים, איננה מעלה בהכרח חשד לבעיות כרומוזומליות.
לא הוכח גם קשר סיבתי
למעלה מכך, בית המשפט קבע כי גם אם אימו של התובע הייתה מופנית לדיקור מי שפיר, בהחלט ניתן להניח שהיא הייתה מסרבת לעבור את הבדיקה. לעניין זה הודגשו שלושה היבטים:
- בהריון הקודם של האישה היא לא פנתה לדיקור מי שפיר למרות ממצא מובהק לתסמונת דאון וחרף המלצת הרופא.
- הממצא הרפואי היחיד לתסמונת דאון, ממצא הכליות, היה ממצא בודד. לעומת הסיכון הרב בבדיקה, שאר הבדיקות נמצאו תקינות (חלבון עוברי, אולטרסאונד וכדומה).
- האישה לא הקפידה על מלוא הבדיקות הדרושות. לא חזרה לביקורות כשנדרשה, ולא ביצעה את הנחיות הרופא שניתנו לה בשלב המוקדם של ההריון. לדוגמא, היא איחרה בביצוע בדיקת שקיפות עורפית בשבועות הרלבנטיים לבדיקה זו.