האם מחלת הסרטן פרצה בגין רשלנות רפואית במהלך טיפול בצבא?
בית המשפט השלום בחיפה קיבל את ערעורו של אחראי מרפאה צבאית בבסיס חיל הים בחיפה על החלטת ועדה בראשותו של קצין התגמולים. לאחר דיון מעמיק בחוות דעתם של המומחים מצד בעלי הדין, הכירו השופטים בקשר הסיבתי שבין הטיפול אשר קיבל האחרון במהלך שירותו הצבאי, מטעם רופאים צבאיים, לבין מחלת סרטן בלוטת התירס ממנה הוא סובל.
המערער, יליד שנת 1964, גויס לצה"ל בשנת 1983 בפרופיל 97 ושירת בצנחנים כלוחם וכחובש קרבי 3 שנים. לאחר מכן, שירת המערער בשירות קבע בתפקיד חובש ימי, כמפעיל תא לחץ ביחידה של צוללים, במשך כ-11 שנה, בפעילות מבצעית מלאה. בשנת 1990 אובחן המערער כסובל מסרטן בלוטת התריס מסוג מדולרי קרצינומה של בלוטת התריס.
קצין התגמולים דוחה את בקשתו של החייל
המערער הגיש בקשה לקצין התגמולים על פי חוק הנכים אך זה דחה את טענותיו וקבע ש"אין קשר בין המחלה עליה מבוססת התביעה ובין תנאי השירות הצבאי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק". על החלטה זו של קצין התגמולים, הגיש המערער את הערעור שבפנינו וניהל את הדיון בעצמו.
קצין התגמולים ביסס את עמדתו על ארבע חוות דעת של מומחה מטעמו לרפואה פנימית - סוכרת ואנדוקרינולוגיה. המערער טען כי משום שחלה הוא במחלה ספציפית, אשר אין לה מומחים בארץ, אף רופא לא רוצה להעניק לו חוות דעת רפואית. אי לכך, מינתה הוועדה הרפואית מומחה מטעמה על מנת לשפוך אור על הסוגיה. המומחית שמונתה הייתה פרופ’ פרץ, מנהלת המחלקה האונקולוגית בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים.
בין פרופ’ פרץ למומחה מטעם קצין התגמולים נתגלעה מחלוקת בשאלה הרפואית - האם גישה טיפולית שונה למחלתו של המערער יכלה לשנות את מהלך המחלה? במלים אחרות - האם היו ליקויים בטיפול במחלתו של המערער במהלך שירותו הצבאי והאם הייתה רשלנות רפואית בטיפולים ו/או בהיעדר הטיפולים שקיבל?
המערער ביסס את טענותיו על האמור בחוות הדעת של פרופ’ פרץ ותקף את האמור בחוות הדעת של המומחה מטעם קצין התגמולים. המערער הלין על כך שלמומחה מטעם קצין התגמולים לו הייתה כל התמחות אונקולוגית, ועל כן לא היה לו הידע הדרוש למתן חוות הדעת בנושא השנוי במחלוקת.
המערער הסתמך על דבריה של פרופ’ פרץ אשר טענה שלושה דברים:
הניתוח - בניתוח הראשון הוצאה בלוטת התריס כולה, אך לא בוצעה בדיקה של בלוטות הלימפה. ההמלצה המקובלת הינה כי כריתת בלוטות התריס תהיה מלווה בדיסקציה מסוג Central lymph hode dissection ואם יש נגיעות בבלוטות, מומלץ לבצע דיסקציה פורמלית בצוואר: formal modified redical neck dissection"" מכאן שהניתוח, שאמנם הרחיק את הגידול, היה תת-אופטימלי.
טיפול משלים - טיפול משלים, קרינתי או כימותראפי, איננו טיפול סטנדרטי ומקובל לאחר כריתת גידול מדולרי בבלוטת התריס. לא היה מקום לטיפול זה בשנת 1990. אולם, קיימות עבודות המראות כי לטפול הקרינתי יכולה להיות תרומה בהורדת הסיכון לחזרת מחלה.
לכן, לדעתה של פרופ' פרץ, ב-1996 היה מקום להעלות אפשרות של הקרנה, ולשקול יתרונות וחסרונות של טיפול זה. בפרקטיקה המקובלת, החולה, אילו היה נבדק במכון אונקולוגי, היה מופנה לקבלת טיפול קרינתי (ייתכן אף בשילוב של טפול כימותראפי).
הממצא ב-1991 - התייחסות שונה לגוש שנמצא ב-12.91 - ההמלצה היתה לבצע ביופסיה, אך זו לא בוצעה. ייתכן, כי מדובר באותו גוש שנמצא גידולי ב-1997.
למרות התנגדותו של המומחה מטעם ההגנה, אשר סבר כי הטיפול במערער נעשה על פי הידע המקצועי ועמד ללא ספק במבחן הרופא הסביר, העדיף בית המשפט את חוות דעתה של פרופ’ פרץ.
השופטים העדיפו את חוות דעתה של המומחית מהדסה מן הטעמים הבאים:
- פרופ’ פרץ הינה מומחית אונקולוגית שמונתה ע"י ביהמ"ש - דבר הנותן למסקנותיה תוקף
ומשקל רבים יותר מן המסקנות שאליהן הגיע המומחה מטעם ההגנה. - השופטים ציינו כי לא נעלם מעיניהם שפרופ’ פרץ נקטה בלשון זהירה ואמרה במסקנותיה כי "קיימת סבירות כי ניתוח נרחב יותר בעת אבחון המחלה ותוספת טיפול קרינתי כשש שנים לאחר מכן (כאשר הופיעה המחלה מחדש) היו משנות את מהלך מחלתו של המערער".
השופטים קבעו כי די בסבירות זו על מנת להעניק למערער את הטיפול האופטימאלי אשר ניתן בנסיבות אלו. השופטים הוסיפו כי כאשר יש לשקול טיפול מוגבל ומצומצם על פני טיפול נרחב ויסודי, יש להעדיף את הטיפול היסודי והמקיף, ולא להסתפק בטיפול מצומצם.
השופטים הוסיפו בפסק דינם וציינו כי אין ספק שקיים גם קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי שקיבל המערער לבין התפתחות מחלתו ולכן קיימת לו הזכות לקבל פיצויים מתוקף חוק הנכים. בית המשפט הגיע למסקנתו זו למרות שהמומחים הרפואיים מטעמו של המערער לא קבעו נחרצות שמחלות הייתה בת-טיפול או בת-עיכוב. לדידם של השופטים, ניכר היה כי הרופאים בשירותו הצבאי של המערער "שללו ממנו את האפשרות להוכיח את מחלתו ונמנעו מביצוע מעקב אחר מצבו הרפואי, אי לכך עומדת למערער זכאות לקבלת תגמולים".
הרופאים קבעו כי שיעור ההחמרה במחלתו של המערער, בהתחשב בנסיבות שהוצגו לפניהם, עומד על 25%.