הסרת שיער באינפרא אדום - רשלנות רפואית בגין טיפול לא מקצועי

התובע, איש מחשבים כבן 29, ביקש לבצע הסרת שיער מגופו. אי לכך, פנה הוא לנתבעת שהינה הבעלים והמחזיקה של עסק העוסק בין האשר בהסרת שיער. הסרת השיער התבצעה בשיטת אינפרא אדום והתובע שילם לנתבעת סך של כ-4,000 שקלים עבור הטיפול. לאחר סיום הטיפול, מצא התובע את עצמו לא מרוצה מתוצאותיו והגיש תביעה נגד הנתבעת על סך של כ-90,000 שקלים. מדובר בתביעה בגין רשלנות רפואית בטיפול קוסמטי אשר גרמה למטופל נזקים גופניים, נפשיים והוצאות כלכליות שונות.

התובע טען כי הנתבעת לא הסבירה לו את הסיכונים אשר הוא נוטל על עצמו ואת מגבלות שיטת הסרת השיער באינפרא אדום. לדבריו, הנתבעת הפרה את הוראות חוק זכויות החולה בהעניקה לו טיפול ללא קבלת הסכמה מדעת. התובע הוסיף כי לאחר הטיפול חש סבל הוא מצריבות, כוויות וצלקות, אך שוכנע על ידי הנתבעת כי ניתן להמשיך את הטיפולים. בעקבות כישלון הטיפול, לטענת התובע, הוצע לו על ידי הנתבעת לפנות למהנדס גנטי. התובע טען כי הנתבעת וצוותה נקטו ברשלנות רפואית כלפיו תוך שהם אינם מבצעים בדיקת התאמה באופן מקצועי ועבודתם הייתה רשלנית.

הנתבעת תקפה את טענות התובע מן הפן המשפטי. לטענתה, חוק זכויות החולה והוראות פקודת הנזיקין אינם חלים במקרה דנן. לטענתה, עברה היא השתלמויות בארץ ובחו"ל בנוגע להסרת שיער ומדובר בעסק בעל עובדים מיומנים הפועל למעלה מ-10 שנים. הנתבעת הוסיפה כי כל לקוח של העסק עובר תדריך מסודר בדבר הטיפול להסרת שיער ואין לקבל את טענות התובע לכך שסבל החל מהטיפול השלישי, זאת משום שהתובע עבר אצל הנתבעת 12 טיפולים מסורים ומקצועיים.
 

האם יש להחיל את חוק זכויות החולה?

הפרקליטים מטעם הצדדים נחלקו בנוגע לשאלה המשפטית – האם יש להחיל את חוק זכויות החולה על מקרה זה. לאמור, האם טיפול להסרת שיער הוא טיפול רפואי כהגדרתו בחוק. כמו כן, האם הנתבעת הינה מטפל על פי משמעותה בחוק. סעיף 2 לחוק קובע כי מטפל הוא אחד מן המנויים ברשימה שבסעיף, וכן כל בעל מקצוע המוכר כמטפל על ידי משרד הבריאות (בהודעה ברשומות כמטפל בשירות הבריאות). בית המשפט ציין כי מסירי שיער לא הוכרזו כמטפלים על פי הוראות חוק אלו. אי לכך, חוק זכויות החולה אינו חל במקרה זה ועל כן כל פסיקה בעניין זה איננה רלבנטית.

עוד מאמרים בנושא:
פסיקות פיצויים בגין רשלנות רפואית בהסרת שיער
רשלנות רפואית בהסרת שיער בלייזר
רשלנות רפואית בטיפולי הסרת שיער

בית המשפט פנה אפוא לדין הכללי וקיבל את הצעתו של ב"כ התובע לבחון את הנושא בגדרו של חוק הגנת הצרכן (כאשר התובע הוא הצרכן הלקוח, והנתבעת היא העוסק) ופקודת הנזיקין. התובע טען כי הנתבעת עושה במכשיריה שימוש יום-יומי והם נמצאים בתחום ידיעתה הבלעדי. אי לכך, שומה על בית המשפט, לשיטתו, להחיל על מקרה דנן את הכלל הקובע את נטל הראיה בסעיף 41 לפקודת הנזיקין – הדבר מדבר בעד עצמו. בית המשפט קבע כי אין צורך כלל להכריע בשאלת חלות של כלל זה.

השופט קבע כי הנתבעת צירפה ראיות אשר מעידות על כך שהיא חייבת כלפי הלקוח התובע חובת זהירות מושגית וקונקרטית. לגבי טופס ההסכמה מדעת, התובע טען כי לא הוחתם על טופס זה כלל. הנתבעת הציגה בפני בית המשפט טופס הסכמה אך מדובר היה בטופס ריק ללא חתימת התובע. הנתבעת הודתה כי אין בידה טופס החתום על ידי התובע (לטענתה, בשל אובדן).

בית המשפט קבע כי כל שהוכיחה הנתבעת לגבי טיפולי אינפרא אדום הוא שני דברים. ראשית, התבררה זהות המטפלת בתובע (אחת משתי עובדתו אפשריות). שנית, הטופס לא ציין באיזה מכשיר עשתה המטפלת שימוש. חיבור טפסים נוספים וראיות העלה כי התובע טופל במכשיר הקרוי רקורד 618. הנתבעת לעומת זאת הציגה תעודה המאשרת לה שימוש כמכשיר רקורד 511. נטל ההוכחה לכך שרקורד 618 = לרקורד 511 אך הונח על כתפי הנתבעת אך היא לא הרימה אותו. זאת ועוד, המטפלות אשר העניקו את הטיפול לתובע לא צירפו לתצהיר מטעמן תעודה דומה כפי שהוצגה על ידי התובעת. אי לכך, ניתן היה להניח שהמטפלות, שהינן קוסמטיקאיות סוג 1, לא היו מוכשרות דיו להעניק את הטיפול המדובר.