הרופא לא נתן טיפול אנטיביוטי - האם רשלנות רפואית ואובדן סיכויי החלמה?

האם רופאת משפחה התרשלה כלפי מטופלת, באבחון מחלה אשר נבעה מחיידק זיהומי שהשתולל בגופה, והאם חייבת היא בתשלום פיצויים? מהו שיעור הפיצויים הנכון, כל אימת שיפסק לטובת התובעת, כאשר סיכויי החלמתה של המטופלת היו נמוכים כבר כשהגיעה לראשונה לקופת החולים?

התובעת ואמה הגיעו לקופת החולים בקריית ים, והתובעת הלינה באוזני רופאת המשפחה על כך שהיא סובלת זה מספר שבועות מחולשה, חום, כאבי בטן וירידה במשקל. 16 ימים לאחר מכן הגיעה התובעת פעם נוספת לקופת החולים ובשלב זה כבר סבלה מחום של 38 מעלות, בחילות והקאות.

הרופאה ערכה למטופלת מספר בדיקות אשר תוצאותיהן היו תקינות, והתובעת שוחררה לביתה. חמישה ימים לאחר מכן נפגשו השתיים באופן אקראי במסדרונות קופת החולים, והתובעת סיפרה לרופאה כי היא עדיין סובלת מחום, למרות נטילת אנטיביוטיקה.

המטופלת נשלחה לביצוע בדיקה במכון ריאות מתוך חשש לשחפת, ולאחר הבדיקות במכון נמצאו ריאותיה תקינות. עם זאת, בליבו של הרופא במכון הריאות עלה חשד לאנדוקרדיטיס (מחלה זיהומית אשר עלולה לגרום לדלקת במסתם בלב). יום לאחר הבדיקה במכון הריאות, אירע לתובעת שבץ מוחי אשר הותיר אותה משותקת בפלג גופה הימיני וסובלת מפגיעה ביכולות הדיבור והזיכרון.

אובדן סיכויי החלמה, האמנם?

האם הרופאים אשמים כלפי התובעת בגין אובדן סיכויי החלמה? בית המשפט המחוזי קבע כי יש להעמיד את אשמתה התורמת של התובעת על 70%, וערעור על החלטתו הוגשה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון בחן את הסוגיה בעניינה של התובעת במסגרת דוקטרינת אובדן סיכויי ההחלמה.

השופטים ציינו שהרופאה התרשלה לראשונה כלפי התובעת בביקורה השני בקופת החולים, ועל כן יש לבדוק מה היו סיכויי החלמתה של התובעת ביום זה. בית המשפט ציין כי קיימת עמימות סיבתית בנוגע למידת הרשלנות הרפואית בהתאם לנזק שנגרם במקרה דנא. אי לכך, לא היה מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא אך כן הוחלט להגדיל את חבותה של קופת החולים כלפי התובעת.

הנכות בלב הייתה בלתי נמנעת, השבץ המוחי היה תוצאה של רשלנות

התובעת פיתחה את מחלתה כחודשיים וחצי לפני האירוע המוחי, ועל כן קופת החולים הואשמה באי אבחון מחלתה רק בשבועיים האחרונים לפני השבץ. עם זאת, במסגרת חוות דעת רפואית מטעם המומחים, הן של ההגנה והן שח התביעה, נאמר במפורש כי אבחון המחלה במועד מוקדם יותר היה יכול להביא לשיפור משמעותי של סיכויי החלמתה של התובעת. כיצד, אם כן, יש לקבוע את מידת הנזק שנגרם לתובעת, היות וכבר בהגיעה לקופת החולים סיכויי החלמתה לא עמדו על 100%?

בין הצדדים לא הייתה מחלוקת שהענקת טיפול אנטיביוטי לתובעת, שבועיים לפני שהתחילה האחרונה לקבל את הטיפול הלכה למעשה, יכול היה להפחית באופן משמעותי את סיכוייה ללקות באירוע המוחי. אי לכך, התקיים קשר סיבתי רפואי-משפטי בין רשלנותה של רופאת המשפחה, לבין סיכויי החלמתה של המטופלת כתוצאה מהנזק.

בעקבות קביעה זו, בית המשפט פסק שאחריותה של רופאת המשפחה לנזק שנגרם לתובעת עומדת על 40% (ולא 30% כפי שקבע בית המשפט המחוזי). יש לציין כי מדובר ברשלנות רפואית כלפי הנזק המוחי בלבד, שכן הפגיעה הקרדיולוגית בשריר הלב הייתה בלתי נמנעת.