תביעה בגין רשלנות רפואית בבית חולים והפעלת חוק חקירת סיבות מוות
חס"מ 27773-09-09
מערכת בריאות הנפש בישראל מטפלת מדי שנה במאות ואלפי מטופלים. לא אחת, מדובר במקרים קשים ביותר כאשר המטופלים סובלים מהפרעות חמורות המסכנות את חייהם. לדוגמא, מטופלים רבים מגיעים לקבלת טיפול בבתי חולים אלה לאחר ניסיונות התאבדות.
מדובר במקרים בהם מעבר לטיפול הרפואי אשר מוטל על בית החולים להעניק למטופל, הצוות צריך גם לדאוג לביטחונו ושלומו של האחרון. דהיינו, עסקינן אפוא בהגנה על המטופל מפני פגיעה עצמית. אי לכך, במקרים כגון דא, התאבדות בעת אשפוז בבית חולים לבריאות הנפש עלולה להעיד על רשלנות רפואית מצד הגורמים המטפלים. להלן דוגמא למקרה אשר זהו עניינו.
צעירה אשר טופלה בבית החולים לבריאות הנפש בטירת הכרמל תלתה את עצמה בזמן האשפוז. בעקבות האירוע, הוריה של הצעירה טענו כי מדובר במקרה של רשלנות רפואית. לטענתם, הצוות הרפואי בבית החולים התרשל כלפיהם וכלפי ביתם בכך שלא הוצבה שמירה ראויה על המנוחה חרף מצבה הנפשי העדין. אי לכך, ההורים הגישו לבית המשפט השלום בחיפה תביעת רשלנות רפואית.
במקביל, ההורים הגישו בקשה לפי סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות. סעיף זה קובע כי במידה ואדם מת, וקיים יסוד סביר לחשוד כי סיבת המוות נגרמה בגין עבירה (או שהיא לא הייתה טבעית), וכן כאשר אדם מת בעודו מאושפז בבית חולים לחולי נפש, כל "אדם מעוניין" רשאי לבקש מבית המשפט להורות לחקור את סיבת המוות. במסגרת הסעיף הנ"ל, אדם מעוניין יכול להיות קרוב משפחה. בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כי קיימות ראיות לכאורה לכך שמדובר במקרה של רשלנות בית החולים.
התאבדות לאחר אשפוז בגין ניסיון התאבדות
עובדות המקרה היו כדלקמן. המנוחה התאבדה כאשר היא הייתה מאושפזת בבית החולים לבריאות הנפש בטירת הכרמל. ההורים טענו כאמור כי ההתאבדות התאפשרה בגין רשלנות רפואית. לטענתם, בתם אושפזה בבית החולים לפני המקרה הנוכחי, וזאת לאחר שהיא ניסתה להתאבד באמצעות תלייה מסורגים על ידי שמיכה.
ההורים טענו כי בתם התאשפזה בבית החולים הנתבע במשך כשלושה ימים, שוחררה, וכעבור מספר ימים הוחזרה לאשפוז. כאשר היא הגיעה לבית החולים, היא אושפזה תחילה במחלקה הסגורה, ולאחר מכן הועברה לאשפוז פתוח. לטענת ההורים, האשפוז הפתוח "חרץ את גורל בתם". יודגש כי האשפוז הפתוח כלל גם שלוש חופשות כאשר ההתאבדות אירעה בחופשה השלישית.
יש לציין כי הצעירה התאבדה על ידי תלייה באמצעות סדין. דהיינו, ההורים ביקשו להקיש מאירוע ההתאבדות אשר הצליח (למרבה הצער) לניסיון ההתאבדות שכשל. בכתב התביעה נטען כי בית החולים התרשל כלפי המנוחה והוריה בכך שהצעירה הושארה ללא השגחה וכאשר היו בהישג ידה חפצים שיכלו לסייע לה למעשה ההתאבדות. כמו כן, ההורים טענו כי מספר שנים עובר לאירוע המדובר, מטופל אחר בבית החולים הנתבע התאבד באופן זהה. דהיינו, לא היה מדובר באירוע ראשון מסוגו והיה מצופה מבית החולים להסיק מסקנות ולמנוע הישנות מחדלים כגון דא.
ההורים הדגישו כי הצוות הרפואי היה מודע באופן ברור לנטיותיה האובדניות של בתם אך חרף כך לא ננקטו אמצעי הזהירות הסבירים. המדינה, אשר מפעילה את בית החולים, טענה כי אין לקבל את הבקשה. נטען כי חקירת האירוע אשר נערכה לאחר המקרה לא הצביעה על עבירה פלילית כלשהי מצד מי מהצוות הרפואי.
השופט: "רשלנות רפואית לכאורה"
בית המשפט קיבל כאמור את הבקשה. השופט, זאיד פלאח, קבע כי לא נפלה רשלנות בעצם הטיפול במנוחה מצד הצוות הרפואי. עם זאת, נקבע כי ייתכן בהחלט שהתנהלות מנהלת בית החולים וסגנה (אשר היה בתקופה המדוברת מנהל המחלקה בה המנוחה אושפזה) לקתה ברשלנות. דהיינו, השופט קבע כי הונחו לפניו ראיות לכאורה בנוגע לרשלנות באי נקיטת אמצעים סבירים לשם שמירה על שלומה וחייה של המטופלת (שהייתה - כאמור - "מועדת").
בנוגע לרופאים, השופט קבע כי ניכר שהם התנהלו כלפי המנוחה על פי הידע והניסיון שצברו, וכן בהתאם למצפונם. אי לכך, בית המשפט קבע כי על פניו לא נראה שנפלה בהתנהגותם כל רשלנות כלפי הצעירה. לדוגמא, לא הוכח כי הרופאים התרשלו כלפי המנוחה כאשר הם העבירו אותה לאשפוז פתוח ו/או קבעו לה חופשות. עם זאת, נקבע כי ייתכן ומנהלת בית החולים וסגנה היו צריכים לדאוג שתנועותיה של המנוחה במחלקה לא תהינה בלתי מבוקרות וזאת בכדי למנוע ממנה לבצע ניסיונות התאבדות.
השופט התייחס אף הוא לנסיבות המקרה, הן מבחינת ניסיונות העבר של המנוחה לשלוח יד בנפשה (על ידי תלייה באמצעות כלי מיטה ומצעים) והן מבחינת מקרה ההתאבדות הקודם שאירע במקום (כאשר מטופל אחר תלה את עצמו באמצעות שמיכה).