רשלנות רפואית בטיפול אנטיביוטי, מתי תוגש תביעה?
טיפול אנטיביוטי ניתן רק בהוראת רופא מוסמך במטרה לטפל במחלות שנגרמות מחיידקים, ואולם ברוב המקרים האחרים הטיפול עלול לגרום ליותר נזק מאשר תועלת. ההחלטה על תחילת טיפול וסיומו היא רפואית, כאשר משך הטיפול באנטיביוטיקה משתנה בין המצבים הרפואיים.
אנטיביוטיקה עלולה לגרום לתופעות לוואי שונות, כגון: שלשול, תופעות אלרגיות ואינטראקציה עם תרופות אחרות ואף ליצור עמידות שעלולה לפגוע באפשרויות טיפול בעתיד. במקרים חמורים, נטילה ממושכת עלולה לגרום להתדרדרות במצב הרפואי ואף להוביל לקריסת מערכות פנימית.
רשלנות רפואית בטיפול אנטיביוטי יכולה לבוא לידי ביטוי כאשר הרופא רשם תרופה שאינה מתאימה לזיהום שממנו סובל החולה, או ללא בדיקת הרקע הרפואי שלו הכולל בין היתר רגישות למרכיבים השונים של האנטיביוטיקה, ובחינת האפשרויות לטיפול חלופי, כדי שלא יסכן את בריאותו בטווח הארוך. כמו כן, הרשלנות יכולה לבוא לידי ביטוי בשל אי ניהול מעקב אחרי החולה, כדי להשגיח אחר מצבו הרפואי במהלך הטיפול האנטיביוטי ובסיומו.
אם כתוצאה מהפרת חובת הזהירות של הרופא נגרם לחולה נזק רפואי ממשי, ניתן להגיש תביעה בעילת רשלנות רפואית, כדי לקבל פיצויים. לשם כך יש להוכיח, באמצעות חוות דעת רפואית, את קיומו של קשר סיבתי בין רשלנותו של הרופא ובין ההתדרדרות הרפואית אשר נגרמה לחולה.
האם טיפול שמרני שניתן לחולה סוכרת מהווה רשלנות רפואית?
האם טיפול שמרני שניתן למטופל שסבל מזיהום, וזאת בשל החשש כי טיפול כירורגי ואנטיביוטי מידי עלול להביא לסכנת חיים של ממש, מהווה רשלנות רפואית? סוגיה זו נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים בעקבות תביעה שהוגשה על ידי חולה סוכרת שסבל מזיהום במספר מוקדים בגופו.
התובע נאלץ לעבור מספר רב של טיפולים לניקוז המוגלה הזיהומית בגופו, ואושפז בבית החולים במשך כחודשיים שלמים. הרופאים טענו כי היות ומדובר בחולה סוכרת, ניתוחו ללא אבחון מדויק של החיידק שממנו הוא סובל היה עלול להעמידו במצב של סכנת חיים.
במרץ 2002 התובע הגיע לחדר מיון בשל כאבים בכתפו. בבית החולים נבדק והוזרקה לו זריקת וולטרן לתוך שרירי העכוז. התובע שוחרר לביתו אך כאביו לא חלפו וכעבור יום פנה הוא למרפאה בקהילה וקיבל זריקת סטרואידים לכתפו. גם לאחר טיפול זה לא שכך הכאב וזמן קצר לאחר מכן הופיעו תופעות של חום ואדמומיות.
בסוף החודש פנה התובע פעם נוספת לחדר מיון ושוב שוחרר לביתו באותו היום לאחר קבלת טיפול נגד כאבים. למחרת, שב ופנה לחדר מיון והתלונן על כאבים. בשלב זה, הרופאים העלו לראשונה את האפשרות שמדובר בזיהום בכתף והוחלט לאשפז אותו במחלקה האורתופדית בבית החולים.
ביום המחרת נרשם בדו"ח הסיעודי כי לתובע אודם ופלוקטואציה באזור העכוז ובעקבות ממצאי תרבית הדם, נמצא כי הוא סובל מחיידק מסוג סטפילוקוקוס. הרופאים החלו להעניק לתובע טיפול אנטיביוטי שמרני ונמנעו מלנתח אותו.
יומיים לאחר מכן נבדק על ידי מומחה למחלות זיהומיות אשר אבחן את מצבו והמליץ על עריכת בדיקת CT באזורים שונים. כמו כן, המומחה המליץ על הוספת אנטיביוטיקה מסוג שונה. בדיקת CT בירך ימין בוצעה לאחר יומיים נוספים. בדיקה זו העלתה כי התובע סובל מזיהום קשה ברקמות רכות בירך ימין ואין לשלול פסצאיטיס.
טיפול אנטיביוטי היה יכול למנוע את הסבל והנזקים
לאחר קבלת התוצאות, התייעצו מספר גורמים במחלקה האורתופדית והוחלט כי יש להמתין עד הבוקר ובמידה ותחול התדרדרות במצבו הרפואי, התובע יוכנס לניתוח. יום לאחר מכן בוצע לתובע אולטרסאונד חוזר ובעקבות תוצאות הבדיקה, הוא הוכנס לניתוח בהרדמה כללית. בניתוח שבוצע לאורך ירך ימין זוהה נוזל מוגלתי לאורך השרירים ובוצע ניקוז והטריה של הצטברות המוגלה. בחלוף יומיים נותח בכתף ימין ואף משם נוקז נוזל מוגלתי. בהמשך, נאלץ לעבור מספר ניתוחים של ניקוז מוקדי זיהום ושוחרר מהמחלקה רק במאי 2002, חודשים לאחר אשפוזו.
על פי חוות דעת רפואית אשר צורפה לכתב התביעה, נטען כי אילו היה התובע מטופל בטיפול אנטיביוטי באופן מידי, והיה זוכה לטיפול כירורגי דחוף, ניתן היה למנוע את הסבל המיותר ואת הנזקים הגופניים הבלתי הפיכים שמהם הוא סובל כיום. על יסוד חוות הדעת הרפואית, התובע טען כי נכותו נגרמה עקב רשלנות רפואית באבחון הזיהום על בסיס טענותיו הרבות והופעותיו בבית החולים ובמרפאה בקהילה.
השאלה אשר הייתה במחלוקת בין הצדדים הייתה, האם היה על הרופאים לבצע בדיקת CT מידית על פי המלצתו של המומחה למחלות זיהומיות. לאור הפערים בין חוות הדעת שהוצגו מטעם ההגנה והתביעה, מינה בית המשפט מומחה רפואי מטעמו. לאחר העיון בעדויות שהוצגו בפניו, קבע השופט כי לא היה מקום להטיל אחריות רשלנית את רופאי בית החולים.
לאחר ביצוע מספר בדיקות לתובע, אשר מטרתן הייתה לבחון האם הזיהום שהחל להתפתח בירכו עמוק יותר ממה שהיו הרופאים סבורים, נערכה התייעצות במעמד רופאים בכירים בנוגע להמשך הטיפול התובע. בפגישה זו נכח גם המומחה למחלות הזיהומיות. מנהל המחלקה האורטופדית, אשר היה אף הוא בפגישת ההתייעצות, תיאר בעדותו בבית המשפט את ההתלבטויות הרבות והשיקולים אשר עמדו בבסיס ההחלטה להעניק לתובע טיפול שמרני.
לטענתו, מדובר היה בטיפול סביר לאור העובדה שהתובע סובל ממחלת הסוכרת. לגבי ההימנעות מהניתוח המידי, העיד מנהל המחלקה האורתופדית כי באותה העת לא ידעו הרופאים באיזה חיידק מדובר וייתכן כי ניתוח במקרה של אבחנה שגויה היה גורם לפטירתו של המנותח. עניין נוסף. בית המשפט קבע כי גם לאחר ביצוע בדיקת ה-CT, לא היה ניתן להורות באופן ברור וללא סייגים כי חייבים להכניס את התובע לניתוח מידי. ההחלטה על ביצוע הניתוח התקבלה רק לאחר תוצאות בדיקת האולטרסאונד החוזר.
