רשלנות רפואית באבחון וטיפול במחלת גלאוקומה, מתי תוגש תביעה?
גלאוקומה היא מחלה שפוגעת בעצב הראייה ועלולה במקרים חמורים לגרום לעיוורון. הגורמים הנפוצים להתפתחות המחלה הם עלייה בלחץ בתוך גלגל העין והספקת דם לקויה לעצב הראייה.
אבחון גלאוקומה נערך באמצעות בדיקה של רופא עיניים. אבחנה מוקדמת וטיפול מתאים יכולים לסייע מאוד במניעת הנזק לעצב הראייה. הטיפול משתנה בהתאם למידת החומרה של התסמינים השונים ולמצבם הרפואי של החולים. במקרים מסוימים ניתן להסתפק במתן תרופות אך לעתים יש לבצע ניתוח עיניים.
רשלנות רפואית באבחון גלאוקומה יכולה לבוא לידי ביטוי עקב אי הפניית המטופל לביצוע הבדיקות המתאימות חרף תלונותיו על תסמינים מחשידים, או פענוח שגוי של תוצאות הבדיקות המוביל למתן של טיפול לא מתאים. רשלנות רפואית בטיפול יכולה להיות כתוצאה ממתן תרופות שאינן מתאימות למטופל או מניתוח שבוצע בחוסר מיומנות אשר גרם לפגיעה חמורה בראייה.
טענת התיישנות בגין אבחון מאוחר של גלאוקומה
תביעת רשלנות רפואית שהוגשה לבית המשפט המחוזי על ידי מטופלת אשר התעוורה עקב איחור בטיפול במחלת הגלאוקומה, עסקה בין השאר בסוגיית ההתיישנות בתביעות נזיקין שעניינן רשלנות רפואית באבחון מחלה. קופת החולים, אשר התנהלות רופא מטעמה הייתה העילה להליך המשפטי, טענה כי דין התביעה להידחות משום שמחלת הראייה אובחנה לראשונה בשנת 1985, ואילו התובענה הוגשה 14 שנים מאוחר יותר.
פקודת הנזיקין קובעת כי תביעות העוסקות ברשלנות רפואית, בניגוד לתביעות אזרחיות, לא כפופות למרוץ ההתיישנות הרגיל. תביעות נזיקין הקשורות להתנהלותם של רופאים או מוסדות רפואיים, מתיישנות בהתאם למועד האירוע או המחדל שהביא לקרות הנזק. מרוץ ההתיישנות נבחן גם מול התאריך שבו גילה התובע לראשונה את הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הנזק.
התנאים להתיישנות בתביעות רשלנות רפואית:
מקום שבו עילת התובענה היא מעשה או מחדל. היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל. אם המעשה או המחדל נמשך – המרוץ יחל ביום בו נפסק. מקום שבו עילת התובענה היא נזק שנגרם, והנזק לא התגלה ביום שאירע – מרוץ ההתיישנות מתחיל מהיום שבו גילה המטופל את הנזק, אלא במקרה שבו אירוע הנזק אירע עשר שנים לפני שנתגלה.
במקרה זה, פנתה התובעת לקופת חולים בשנת 1989, והתלוננה בפני הרופא על בעיות שונות במאור עיניה. הרופא ערך מספר בדיקות, הבין שמצבה חמור והפנה אותה באופן מידי לבית החולים. התובעת, אשר סבלה ממחלה המכונה "העיוורון השקט" - שהיא מחלת ראייה חסרת תסמינים, לא פעלה על פי הוראות הרופא וחזרה לטיפול רק לאחר שלוש שנים.
שנים אלו היו קריטיות בהתפתחות המחלה, והביאו בסופו של יום, לאחר טיפולים ממושכים, לאובדן הראייה באופן מוחלט. עם זאת, רק כשנתיים לאחר חזרה לטיפולים, וארבע שנים מיום ביקורה הראשון, אובחנה מחלתה באופן מוחלט בבית החולים. אי לכך, בית המשפט קבע כי היות והנזק אובחן רק בשנת 1994, עת נערכו לתובעת הבדיקות המתאימות, יש לדחות את טענת התיישנות על הסף שכן לא חלפו שבע שנים.