רשלנות רפואית בגין אי שמירה על חולה סכיזופרניה ומניעת התאבדותו
בית המשפט קבע, תוך הסתמכות על דו"ח ועדה מיוחדת מטעם משרד הבריאות, כי בית החולים תל השומר אשם ברשלנות רפואית כלפי מטופלת שאושפזה במחלקה הפנימית במוסד והתאבדה. על פי כתב התביעה, המטופלת הגיעה למוסד כאשר היא סובלת מבעיות פסיכוטיות וידועה כחולת נפש.
עם זאת, ולמרות שבית החולים לא התחקה אחר עברה באופן מדוקדק, הועברה החולה לטיפול תוך השגחה של בן משפחה (בלבד) במחלקה הפנימית בבית החולים. למחרת היום, הלכה המטופלת במסדרון בית החולים, פתחה את החלון וקפצה אל מותה, תוך שהיא משאירה מאחריה בעל ובן.
משרד הבריאות מינה וועדה מטעמו על מנת לחקור את האירוע, והועדה קבעה כי רופאי בית החולים חבים ברשלנות רפואית כלפי המנוחה, היות ולא השכילו לשמור עליה שלא תפגע בעצמה. כאשר נדרש בין המשפט לדון בפיצויים אשר מגיעים למשפחת המנוחה, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים לגבי תוחלת החיים העתידית של המנוחה (לצורך חישוב "השנים האבודות").
האם המטופלת הייתה מצליחה להתאבד לולא קפצה מחלון בית החולים?
בני משפחתה של המנוחה טענו שעל בית המשפט לפסוק פיצויים מוגברים בראש נזק זה - לאור גילה הצעיר של המנוחה במותה, העובדה שנגזר על בנה לגדול ללא אימו, חומרת מחדליו של בית החולים ולאור אופן ניהול ההליך המשפטי ע"י הנתבעים (שסירבו לטענתם למסור את מלוא המידע שהיה ברשותם).
בית החולים טען כי היות ועסקינן בחולת סכיזופרניה, יש להסתמך על חוות דעתו של המומחה הרפואי, אשר קבע כי התאבדות הינה הופעה שכיחה של המחלה. זאת ועוד, בית החולים הזכיר לבית המשפט כי 40% מהחולים בסכיזופרניה מנסים להתאבד ועד 10% גם מצליחים בכך בעשר השנים הראשונות של המחלה.
בית החולים טען כי יש להתייחס לנסיבותיה האישיות של המנוחה לצורך הערכת ראשי הנזק השונים, והרי שאין חולק כי המנוחה סבלה ממחלת נפש – מחלה סכיזואפקטיבית עם התקפים פסיכוטיים דיכאוניים ומניפורמים כולל ניסיונות אובדניים. אי לך, לטענתו של בית החולים, ניתן היה לצפות שחייה של המנוחה יתקצרו גם אילולא התרחש האירוע נשוא התביעה דנן.
בני המשפחה - מדובר בקריאה לעזרה ולא דפוס אובדני
בני משפחתה של המנוחה הסתמכו על חלקה של חוות דעת רפואית של מומחה מטעם בית המשפט וטענו כי קיימים מספר גורמים אשר מפחיתים את הסיכון להתאבדות. בין הגורמים שצוינו - ניסיונות ראוותניים להתאבד (אצל נשים), הבעת ביטויי מצוקה ורצון לקבל עזרה, הבעת נכונות לדבר על המצוקה ועל הרצון למות, ההסכמה לאשפוז מרצון וההסכמה לקבל טיפול. המומחה גרס כי כל הגורמים שפורטו לעיל היו במקרה שלפנינו במהלך האשפוזים החוזרים ובאירועים דומים בעבר בתאריכים 10/8/98, 2/7/01.
בית המשפט - לא ניתן להוכיח שהמטופלת הייתה מתאבדת
בית המשפט קיבל את הגישה העקרונית שניסיונות חוזרים ונשנים להתאבד היו כנראה מסתיימים בסופו של דבר בהצלחה (ומצביעים על אפשרות של תוחלת חיים נמוכה משל אדם רגיל). עם זאת, בית החולים לא השכיל להוכיח שהמנוחה השתייכה לקבוצת עשרת האחוזים אשר מצליחים להביא את ההתאבדות לכדי מימוש.
בית המשפט קבע כי יש ממש בטענותיהם של בני משפחתה של המנוחה, ולא ניתן לקבוע שהיא השתייכה לקבוצת החולים שצפויים להצליח לשים קץ לחייהם. היפכא מסתברא – הגורמים המפחיתים את הסיכוי להתאבדות התקיימו במקרה דנן ועל כן המועד בו הייתה צפוייה המנוחה לשים קץ לחייה נותר לוט באפלה. אי לכך, בית המשפט קבע כי יש לקחת בחשבון תוחלת חיים רגילה בהקשר למנוחה.