רשלנות רפואית בניתוח להשתלת ריאות, מתי תוגש תביעה?

ניתוח להשתלת ריאות מיועד לחולים הסובלים ממחלת ריאות סופנית. בניתוח מחליפים את הריאה החולה בריאה חדשה מגופו של תורם חי או מת, ובמסגרתו ניתן להשתיל ריאה בודדת, שתי ריאות או לב וריאות יחד, על פי סוג המחלה ומידת חומרתה.

לאחר הניתוח עלולים להיווצר סיבוכים שונים כגון: דחיית השתל, זיהומים, היצרויות באזור ההשקה ועוד. כדי למנוע את דחיית השתל, ניתן טיפול תרופתי, שמטרתו לדכא את מערכת החיסון ולכן קיים סיכון גדול יותר להתפתחות זיהומים, פטריות, הידבקות בחיידקים ווירוסים.

רשלנות רפואית בניתוח להשתלת ריאות יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, כגון: אי מתן הסבר מפורט על הסיבוכים והסיכונים הכרוכים בביצוע ההליך הכירורגי, ואי הצעת אפשרויות חלופיות לטיפול במחלה, אשר מהווים פגיעה באוטונומיה של החולה. הרשלנות יכולה לבוא לידי ביטוי בביצוע הרדמה באופן לקוי, ביצוע הניתוח עצמו בחוסר מיומנות או שלא על פי הפרקטיקה המקובלת בענף הרפואה, מעקב חסר לאחר הניתוח ועוד.

במקרה שנגרם נזק חמור כתוצאה מהתנהלות לקויה של הצוות הרפואי, המנתח או כל גורם רפואי אחר, ניתן לפנות לבית המשפט ולהגיש תביעה. כדי להגיש תביעה בעילת רשלנות רפואית בניתוח להשתלת ריאות, יש לפנות בשלב ראשון אל מומחה רפואי, כדי לקבל חוות דעת רפואית ולהעריך אם אכן קיים קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לחולה לבין הטיפול הרשלני שניתן לו. בשלב הבא יש לפנות אל עורך דין העוסק בתחום הנזיקין ולבנות תיק תביעה, הכולל את הרשומה הרפואית, מסמכים רפואיים, ראיות ועדויות התומכות בגרסת התובע.

השתלת ריאה עקב אבחון רשלני של מחלת ריאות

בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי קופת חולים כללית תשלם פיצויים על סך 4.5 מיליון שקלים בעקבות רשלנות רפואית באבחון מחלת ריאות. על פי כתב התביעה, בעקבות אבחון רשלני של המחלה מצד רופאת המשפחה, נאלץ התובע לעבור ניתוח להשתלת ריאות. בית המשפט המחוזי קבע כי במידה והייתה המחלה מאובחנת מבעוד מועד, ניתן היה לחסוך מהתובע את הנזק הבלתי הפיך שנגרם לריאותיו.

על פי עובדות התביעה, התובע החל לסבול מתופעות של קוצר נשימה לפני כ-11 שנה ולאחר שביצע צילום חזה, ראו הרופאים בבירור כי מדובר במחלת ריאות והפנו אותו למומחה בתחום. למרות טיפולים רבים, אשר כללו בין השאר ארבעה צילומים שונים המצביעים כולם על מחלת ריאות, חלפו לא פחות מחמש שנים עד שהופנה התובע למומחה לריאות, הלכה למעשה.

בשנת 2004, הגיע התובע למומחה הריאות, ומצבו הרפואי כבר התדרדר עד כדי כך שנאלץ להשתמש בבלון חמצן על בסיס קבוע. שנתיים לאחר מכן נאלץ התובע לעבור השתלת ריאות ועל פי בית המשפט סובל הוא מנכות בשיעור של מאה אחוזים.

בית המשפט העניק תשומת לב נרחבת לשאלת אחריותה של רופאת המשפחה, אשר העניקה למטופל את הטיפול הראשוני. במסגרת עדותה טענה הרופאה כי למרות שראתה בבירור את קיומה של מחלת הריאות של התובע, סברה היא כי מדובר בחולה סטאטי משום שאינו מתלונן. הרופאה טענה כי סברה שאין כל שינוי במצבו של התובע לאורך השנים, קל וחומר לא צפתה את התפתחותה של מחלה מתקדמת.

בית המשפט מתח ביקורת גם על ניהול הרשומה הרפואית על ידי הרופאה, אשר טענה להגנתה כי במשך השנים התקשתה בתפעול מערכת המחשבים בקופת חולים ולכן התגלו חורים בגיליונו הרפואי של התובע. בית המשפט סבר כי חוות דעתם של המומחים הרפואיים מטעם התובע היו אמינות. כמו כן, גם המומחים הרפואיים מטעם ההגנה סברו שניתן היה להביא לאבחונה של המחלה בטרם עת. רק מומחה רפואי אחד מטעם ההגנה, סבר עם זאת, שגם במידה והייתה המחלה מאובחנת חמש שנים מוקדם יותר, לא היה בכך כדי להביא מזור לתובע.

דעתו של מומחה זה לא התקבלה בבית המשפט, אשר העדיף לקבל חוות דעת רפואית מטעם מומחי התביעה. האחרונים סברו, כי על פי הספרות המקצועית וניסיונם בתחום נשוא התובענה, אבחון מוקדם של המחלה היה מונע באופן חד משמעי את הנזק הבלתי הפיך שהוא מנת חלקו של התובע.

המומחים טענו כי אבחון מוקדם של המחלה היה מרחיק את התובע מעבודתו בנמל, מונע את חשיפתו לחומרים רעילים, מביא אותו לקבלת טיפול רפואי וקיימת סבירות גבוהה שהוא היה אף מבריא ממחלתו לחלוטין, ולא נדרש לעבור ניתוח מורכב של השתלת ריאה.