רשלנות רפואית בהרפס תינוקות, מתי תוגש תביעה?
הרפס היא מחלת עור נפוצה ושכיחה אשר תוקפת רבים מדי שנה. כאשר מדובר באדם מבוגר, המחלה גורמת בעיקר לחוסר נוחות אך אינה מסכנת את חייו של החולה. עם זאת, עבור תינוקות וילדים קטנים מדובר במחלה קשה ביותר.
הרפס תינוקות עלול לגרום לנזקים נוירולוגיים קשים, כגון: פיגור שכלי ושיתוק מוחין ואף למוות. רשלנות רפואית בהרפס תינוקות יכולה לבוא לידי ביטוי באבחון שגוי או מאוחר של המחלה אשר הוביל לנזק משמעותי או טיפול שבוצע בחוסר מיומנות או מקצוענות תוך הפרת חובת הזהירות של הרופא כלפי המטופל.
מקרה רשלנות של רופא עור באבחון הרפס ביילוד עלתה כדי רשלנות רפואית, כתוצאה מרשלנותו של הנתבע, בשל העדר אבחון ההרפס ואי הפניה של התינוק לבית החולים לבדיקה מעבדתית, הילד כבן 8 כיום נותר סובל מנזקים בלתי הפיכים.
רשלנות באבחון הרפס תינוקות גרם לשיתוק מוחין
תביעה בגין עוולת הרשלנות הוגשה על ידי הילד והוריו. על פי עובדות התביעה, הילד נולד בלידה רגילה ולאחר הריון תקין לחלוטין. עם זאת, בימים הראשונים לחייו, ככל הנראה בגין מפגש עם מבוגר הנושא הרפס, הוא לקה בזיהום הקשה.
חרף פניותיה של האם לרופאים בקופת חולים, הנגעים על עורו של הילד לא אובחנו כהרפס ביילוד. אי לכך, הילד לא נשלח לבית החולים לבדיקות מקיפות. אי הפנייתו של הקטין לבית החולים בזמן, גרמה לנזקים בלתי הפיכים. הן המומחה בחוות דעת מטעם התביעה, והן המומחה מטעם ההגנה, הסכימו כי היה ניתן למנוע לחלוטין, או למצער לצמצם באופן משמעותי, את נזקיו של התובע. התביעה, בגין רשלנות רפואית באבחון מחלה, הוגשה כנגד קופת חולים.
על פי עובדות המקרה, לאחר ביקורה של האם אצל רופא ילדים, היא פנתה באופן עצמאי אל רופא עור מומחה. באותה התקופה, הקטין היה בן כשבועיים בלבד וסבל מנגעים באזור איבר מינו ועכוזו. רופא הילדים אבחן את הנגעים כתפרחת חיתולים ושלח את הילד לביתו עם טיפול אנטיביוטי. יום לאחר מכן, האם לקחה על דעת עצמה את הילד לרופא עור. עם זאת, רופא העור לא אבחן שמדובר בהרפס, וזאת למרות שהוא היה מודע לכך שייתכן הרפס בתינוק ואף ברשומה הרפואית צוין במפורש כי לא נראה הרפס.
הלכה פסוקה היא כי רופא חייב כלפי מטופליו בחובת הזהירות המושגית. חובת הזהירות המוטלת על רופא מומחה גדולה מחובת הזהירות המונחת על כתפיו של רופא רגיל. כך לדוגמה, כאשר רופא משפחה אינו מאבחן מיד פריצת דיסק, אין הדבר שווה לאי אבחון פריצת דיסק על ידי אורתופד מומחה.
בהלכה הפסוקה נכתב לא אחת כי "חובת הזהירות המוטלת על רופא מומחה שונה מזו המוטלת על רופא שאינו מומחה. בית המשפט קבע כי חובת הזהירות המוטלת על רופאים מומחים אמורה אפוא לשקף את מכלול המידע המצוי ברשותם ולהביא לידי ביטוי את ידיעותיהם המיוחדות. הדין מכיר בכך כי נגישותם הרבה של רופאים מומחים למידע צריכה למצוא את ביטויה בקביעת סטנדרט ההתנהגות הנדרש מהם.
הנגעים לא זכו לפירוט במסגרת הגיליון הרפואי
במקרה זה, בית המשפט מצא כי יש להעביר את נטל הראיה לפתחו של רופא העור, וזאת בגין העדר רשומה רפואית. רופא העור אמנם ערך רשומה רפואית בעניינו של התובע, אך זו הייתה מצומצמת מאד ולא היה ניתן להבין ממנה בדיעבד את מהות התרשמותו של הרופא ממצבו של הילד. כך למשל, למרות שרופא העור העיד בעצמו כי קיימת חשיבות של ממש לתיאור הנגעים, כולל גודלם, צורתם, צפיפותם, צבעם וכדומה, הדברים לא זכו לפירוט במסגרת הגיליון הרפואי.
במקרים שבהם חסרה רשומה רפואית, התובעים ברשלנות רפואית יכולים לבקש את העברת נטל הראיה לפתחו של הרופא, וזאת בטענה כי נפגעה יכולתם לתמוך את טענותיהם בממצאים הרפואיים שאובחנו בזמן אמת, מתוך התפיסה כי רשומה רפואית חסרה היא מחדל של הרופא. במקרים אלה, יהיה על הרופא להוכיח שהוא לא התרשל בביצוע תפקידו. זאת ועוד, כאשר רשומה רפואית חסרה הייתה אחד הגורמים לטיפול כזה במקום אחר, ייתכן והיא תהיה לכשעצמה עילת תביעה בגין רשלנות רפואית.
לאחר בחינת במקרה בית המשפט מצא רשלנות בהתנהלותו של רופא העור. רשלנות זו באה לידי ביטוי בכך שלמרות שעלה בליבו של הרופא חשד להרפס, הוא שלל את קיומו של הזיהום על בסיס מראה עיניים ולא לפי בדיקות מעבדה.
בפסק הדין נכתב כי "שלילת אבחנה של הרפס כלאחר יד, על סמך מראה עיניים בלבד, היה בה טעם לפגם. וזאת הן לאור עדותו של רופא העור כאמור, והן לאור עדותו של המומחה מטעמו", וכי "הרופאים העידו בעצמם כי כאשר עולה חשד לזיהום בהרפס בהסתמך על מראה עיניים, גם אם בסבירות מינימאלית בלבד, יש להמשיך ולברר את החשד".
הרופאים אף הדגישו כי מדובר במצב רפואי חירום וברגע שרופא מעלה על דעתו חשד כגון זה, עליו להמשיך ולברר אותו בשל המשמעויות הקשות של התפתחות הרפס ביילוד שלא נבחן בזמן. לפיכך התביעה התקבלה ונקבע כי התובעים זכאים לתשלום פיצויים.
ת"א 4091-09-08