הסכמה מדעת לניתוח פלסטי - הקטנת חזה מטעמים אסטטיים ורפואיים

סעיף 13(א) לחוק זכויות החולה קובע כי טיפול רפואי יינתן לחולה רק אם האחרון נתן לכך הסכמה מדעת וזאת לפי הוראות פרק ד' לחוק. סעיף 13(ב) מפרט את המידע אשר הרופא המטפל צריך למסור למטופל בכדי שזה יוכל להחליט האם הוא מסכים לעבור את הטיפול הרפואי או לאו. מתן הסבר ומידע רפואי נועד לשרת מטרה אחת – קבלת החלטה מושכלת מצידו של החולה בדבר הטיפול הרפואי הצפוי לו. כמו כן, הרופא מחויב להציג בפני החולה גם אלטרנטיבות נוספות לביצוע ההליך הרפואי. יש לציין כי החוק לא קובע חובה לערוך רישום של ההסברים אשר ניתנו למטופל והסכמה מדעת יכולה להיות גם בעל פה.

תביעה בגין טיפול רפואי ללא הסכמה מדעת הינה תביעה חלופית לאחר שטענות בגין רשלנות רפואית לא הוכחו כדבעי. דוגמא לכך ניתן היה לראות בתביעה בגין רשלנות רפואית בניתוח פלסטי אשר הונחה לפתחו של בית משפט השלום בחיפה. מדובר באישה אשר עברה ניתוח הקטנת חזה וטענה כי הטיפול שניתן לה נעשה ללא מתן הסכמה מדעת כנדרש. עם זאת, גרסתה של התובעת לא הייתה אמינה והשופטים אף כתבו בפסק הדין כי גרסתה של המטופלת "התפתחה לאורך המשפט".

סתירות בין כתב התביעה לתצהירים מאוחרים ולעדות בבית המשפט

בכתב התביעה טענה התובעת כי במהלך הפגישה עם הרופא המנתח במרפאתו היא הסבירה לו את חשיבות הניתוח עבורה ואת החששות האופפים אותה לקראתו. לטענתה, הרופא הרגיע אותו באומרו כי מדובר בניתוח בעל אחוזי הצלחה גבוהים במיוחד. התובעת טענה בכתב התביעה כי הנתבע ציין בפניה שמדובר בניתוח פשוט ושגרתי אשר תוצאותיו תהינה טובות ואין בו סיכונים מיוחדים.

עוד מאמרים בנושא:
גידול סרטני בחזה רשלנות רפואית, מתי תוגש תביעה?
רשלנות רפואית בניתוח הקטנת חזה
רשלנות רפואית בהגדלת חזה

לדבריה, "לא הוסבר לה דבר" אודות שיטת הניתוח והטכניקה הניתוחית אשר בה התכוון הרופא לנקוט. כמו כן, התובעת הוסיפה כי לא הוסבר לה כלל על כך שעלולות להישאר לאחר הניתוח צלקות אדומות ועבות ואף בקשותיה לראות הדמיה של מקרים דומים נענו בשלילה. דברים אלו קיבלו ביטוי גם בתצהירה הראשון של התובעת במרץ 2007.

התובעת לא ציינה, בכתב התביעה ובתצהיר הראשון, את הבדיקה אשר עברה ביוני 2001 במרפאת בית החולים, כחודש וחצי לפני הניתוח. כמו כן, התובעת לא פירטה אודות הסברים אשר ניתנו לה כביכול במהלך בדיקה זו בנוגע לניתוח. עם זאת, הרישום הרפואי מאותו היום הצביע על עובדות אחרות. על פי רישום זה, ביוני 2001 קיבלה התובעת הסברים מפורטים אודות הניתוח וזאת אף בנוכחות אחות נוספת. בתצהיר שני אשר הוגש על ידי התובעת, ביוני 2009 (שנתיים לאחר התצהיר הראשון), אישרה האחרונה כי במהלך הבדיקה במרפאת בית החולים ניתן לה הסבר על הניתוח. דברים אלו התיישבו בסתירה לטענותיה של התובעת בתצהיר הראשון ובכתב התביעה ("לא הוסבר לה דבר").

התובעת טענה בכתב התביעה כי במהלך הפגישה עם הרופא הנתבע, שיתפה היא אותו בחששותיו בנוגע לצלקות לאחר הניתוח. עם זאת, במהלך הדיונים בבית המשפט, הכחישה התובעת דברים אלו וטענה כי לא העלתה היא בפני הרופא המטפל חששות אלו. השופט קבע כי אין בידיו לקבל טענות אלו. בפסק הדין נכתב כי התובעת טענה בעצמה בכתב התביעה ובתצהירה הראשון כי היא חששה מהניתוח ושיתפה בכך את הרופא הנתבע. כמו כן, הוכח שעסקינן בחשש של ממש אשר הציק לתובעת לפני הניתוח וישב על ליבה. מיותר לציין כי ניתן להניח שהתובעת ביררה בנוגע לצלקות ואף הפנתה שאלות בעניין זה לגורמים המטפלים.

גם אם לא הייתה הסכמה מדעת - מדובר בניתוח רפואי

למעשה, התובעת הודתה בעדותה כי נמסרו לה פרטים שונים בנוגע לניתוח אך הרופאים לא ירדו עימה לפרטי פרטים.
יש לציין כי גם אם התובעת הייתה מוכיחה שלא ניתנה הסכמה מדעת לביצוע הניתוח, עדיין לא היה מקום לקבל את התביעה. התובעת לא טענה בכתב תביעתה כי לו ידעה על הסיכונים הנוגעים לצלקות ולגודל השדיים, היא הייתה מסרבת לעבור את הניתוח.

טענה זו הייתה הכרחית לצורך ביסוס קשר סיבתי בין הנזק להעדר ההסכמה מדעת. כמו כן, אין עסקינן בניתוח אסטטי גרידא. התובעת הופנתה לביצוע הניתוח עקב כאבי גב מהם סבלה, פטרת, גירוד, פריחה ובעיה נפשית בשל גודל שדיה. אי לכך, הומלץ לה על ידי רופא המשפחה לעבור את הניתוח. בפסק הדין נכתב כי לא ניתן לשלול כי התובעת אכן היתה מבצעת את הניתוח, למרות הסיכונים, וזאת לאור הסבל אותו חוותה טרם הניתוח.