הולדה בעוולה בגין רשלנות בהריון - מהו מום המצדיק תביעה מסוג זה?

האם יכול אדם לתבוע את רופאיו המולידים בגין נזקים אשר מהם הוא סובל? האם אדם יכול לטעון כי עדיף היה לו אם לא היה נולד וזאת בגין סבלו הרב? עילת תביעה זו, הנקראת הולדה בעוולה, נדונה לראשונה בפסק הדין בעניין זייצוב אשר ניתן בבית המשפט העליון.

על פי פסק דין זה, הולדה בעוולה, בתור עילת רשלנות רפואית ברת תביעה, היא עילה המוכרת בפסיקה הישראלית. בית המשפט מכיר באחריות המונחת על כתפיו של רופא כלפי הורים וילדם במקום בו הרשלנות גרמה ללידת קטין בעל מום קשה. פסק דין זייצוב ניתן על ידי חמישה שופטים כאשר השופט גולדברג, בניגוד לשופטים האחרים, היה סבור שאין מקום להכיר כל עיקר בעילת ההולדה בעוולה. דעת הרוב הייתה שונה אך אף היא התחלקה בנוגע לרמת המום המבססת עילת תביעה זו.

ההבדל בין גישת ברק לגישת בן פורת

השופטים ברק וש' לוין סברו כי עילת תביעה זו קיימת כל אימת שיש לידה של ילד בעל מום כתוצאה מרשלנות רפואית בהריון. לעומתם, השופטים בן פורת וד' לוין היו סבורים כי ייתכנו מקרים, אם כי נדירים, שבהם ניתן יהיה לקבוע שטוב היה לאדם פלוני לולא נולד. השופטת בן פורת כתבה בפסק הדין כי לקטין הפגום במקצת לא תהא עילה כלשהי בנזיקין נגד רופאיו. השופט ד' לוין הוסיף כי נקודות המוצא היא שחיים עדיפים על אי חיים. עם זאת, ישנם מקרים בהם מומו של הילד הוא כה כבד שניתן לקבל טענה כי חייו אינם חיים. גם כיום, למעלה מ-20 שנה לאחר מתן פסק דין זה, טרם הוכרעה סוגיה זו בבתי המשפט ופסיקות סותרות ניתנו לכאן ולכאן.

עוד מאמרים בנושא:
הולדה בעוולה, האם רשלנות רפואית?

ד"ר רועי גילבר, מרצה בבית הספר למשפטים במכללת נתניה לאתיקה משפטית, התייחס לכך במאמרו "הצורך בהכרעות קשות בתביעות של חיים בעוולה והולדה בעוולה הערות והארות בעקבות ת"א (מחוזי-חיפה) 259/02 פלוני נ' מדינת ישראל" (מאזני משפט, כרך ז' 441).

ד"ר גילבר מייחל במאמר זה לכך שהערעור שהוגש על פסק דינה של כב' הנשיאה גילאור בת.א. 259/02 פלוני נ' מדינת ישראל יחייב את בית המשפט העליון, אחת ולתמיד, לקבוע מדיניות חד משמעית וברורה בכל הקשור לעוצמתו וטיבו של המום המצדיק קבלת תביעות בגין הולדה בעוולה. פסק הדין בעניין פלוני, לדידו של המלומד גילבר, מחייב את בית המשפט העליון, לכל הפחות, להתחיל ולקיים דיון משפטי, ערכי ומקיף בעניין הקריטריונים הראויים לדיון בקביעות אלה.

בינתיים, בתי המשפט המחוזיים חלוקים בעמדותיהם בעניין זה. חלקם מאמצים את גישת השופטים ברק וש' לוין וחלקם מאמצים את גישת השופטים בן פורת וד' לוין. במקום בו בתי המשפט המחוזיים אינם עקביים בפסיקתם, נתונה לשופטי השלום הרשות לבור את דרכם לפי שיקול דעתם. דהיינו, לבחור האם לאמץ את גישת ברק או את גישת בן פורת.