תביעת רשלנות רפואית נדחתה בגין העדר קשר סיבתי

ע"א 9719/10

תביעות בגין רשלנות רפואית אינן יכולות לזכות את הנפגע בפיצויים באם האחרון אינו מצליח להוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות לבין הנזק. דהיינו, גם רשלנות רפואית איננה מקימה באופן מיידי זכות לפיצויים. להלן דוגמא לפסק דין אשר ניתן לאחרונה בבית המשפט העליון. במקרה זה, המערער הוכיח רשלנות רפואית, אך לא הוכיח את הקשר הסיבתי של הרשלנות לנזק. אי לכך, ערעורו נדחה.

בשנת 1983, בעת שהמערער היה בשירות מילואים, הוא אובחן כסובל מסוכרת מסוג 1 (סוכרת נעורים). מאז, המערער טופל באינסולין והוכר כנכה צה"ל. כשש שנים לאחר מכן, בשנת 1989, הופיעה אצל המערער פגיעה סוכרתית ברשתית העין. המערער קיבל טיפולי לייזר בשתי העיניים בעקבות הגילוי. חרף הטיפול הנ"ל, המערער איבד את הראיה בעין שמאל בשנת 1992. כשנה לאחר מכן המערער נותח לשיפור ראיה זו אצל הרופא המשיב. למחרת הניתוח התברר כי בעקבות איזון לא תקין של רמת הסוכר, המערער היה נתון במצב של "חמצת".

במשך ארבעה ימים לאחר מכן המערער היה מאושפז במחלקה הפנימית בבית החולים, ואז הוא הוחזר למחלקת עיניים. כעבור יומיים המערער השתחרר מבית החולים אך לדאבונו, לא רק שהראיה בעינו השמאלית לא השתפרה, אלא שהוא איבד את הראיה גם בעין ימין. ועדה רפואית מטעם משרד הביטחון קבעה באוקטובר 1994 כי המערער סובל מנכות בשיעור 100% בגין אובדן כושר הראיה בשתי העיניים.

האם הנזקים נגרמו בשל החמצת?

המערער טען כי הנזקים אשר נגרמו לו היו תוצאה של רשלנות רפואית וזאת משום שהרופאים לא איזנו את רמת האינסולין שלו בטרם הוא נותח בשנת 1993. לטענתו, העדר האיזון גרם לחמצת אשר גרמה בסופו של היום לאובדן כושר הראיה בעין ימין. בית המשפט המחוזי מצא רשלנות בפעולותיהם של הרופאים אשר טיפלו במערער בשנת 1993.

נקבע כי הרופאים אכן לא איזנו כראוי את ערכי הסוכר בדמו של המערער ואי לכך נגרמה ה"חמצת". עם זאת, נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין רשלנות זו לבין נזקיו של התובע. בית המשפט קבע כי דין התביעה להידחות ובפסק הדין השופטים התייחסו לפגמים שנפלו בחוות דעת רפואית מטעם המערער.

ראשית, נטען כי חוות הדעת לא התייחסה להתדרדרות במצב הבריאותי של העין החל מאבחון הפגיעה הסוכרתית ברשתית ועד לניתוח והתפתחות החמצת. כמו כן, השופטים קבעו כי היה קיים קושי בביסוס קשר בין חמצת לבין פגיעה ברשתית. בית המשפט העדיף, בשתי הסוגיות הנ"ל, את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב. על פי חוות דעת זאת, רמת הסוכר של המערער אוזנה "באופן גרוע במשך שנים", בין השאר בשל הזנחתה על ידי המערער. כמו כן, נטען כי כבר משנת 1989 המערער החל לקבל טיפול בשתי העיניים. דהיינו, כבר אז היו בעיות שונות בעין הימנית וייתכן כי אובדן הראיה בעין זה הייתה תולדה של בעיות אלה ולא של החמצת והניתוח.

לסיכום, על רקע נתונים אלה, והיות וגם המומחה מטעם המערער הודה כי עין ימין הייתה חולה עובר לניתוח, נקבע בפסק הדין כי לא ניתן לקבל את טענות התובע לכך ש"רשלנות המשיבים אשר גרמה לחמצת הגבירה את הסיכון של התובע לאבד את הראיה בעין הימנית". למעשה, נקבע כי הייתה זו דווקא ה"ריטונופתיה" בה לקה התובע שלא באשמת המשיבים.