רשלנות רפואית בבדיקת מאמץ, מתי תוגש תביעה?
בדיקת מאמץ, המכונה גם ארגומטריה, בוחנת את תפקוד הלב בזמן מאמץ והשפעתה של פעילות גופנית מאומצת על הלב, במטרה לחשוף בעיות שלא נצפו בעת מנוחה ולאבחן האם קיימת מחלה של העורקים הכליליים. הבדיקה נערכת בדרך כלל על הליכון או על אופניים, תוך הצמדת אלקטרודות לחזה ולגפיים של הנבדק ובמהלכה נערך רישום א.ק.ג, קצב לב ולחץ דם.
תוצאות מבחן מאמץ עלולות להעיד על היצרות עורקים כליליים המספקים דם לשריר הלב או על בעיה בתפקוד הלב בעת מאמץ. כאשר המבחן לא תקין יש להפנות את הנבדק, לצורך המשך הטיפול בו, לבדיקות נוספות כמו אקו לב, מיפוי או צנתור לב.
בדיקת מאמץ נחשבת לבדיקה פשוטה ובטוחה יחסית, אולם היא דורשת מהנבדק לבצע מאמץ פיזי, לכן אסור לערוך אותה כאשר הנבדק סובל מליקוי מאובחן בפעילות הלב, מאחר שהבדיקה עלולה להוביל במצב זה לסכנת חיים ממשית. כמו כן, טעות בזיהוי הבעיה הרפואית, עלולה לגרום לנזקים חמורים ואף במקרים קיצוניים להוביל למוות.
בטרם ההפניה לבדיקה, על הרופא מוטלת החובה לבחון היטב את מצבו הרפואי של הנבדק, כאשר אי אבחון מצבו כראוי עלול להוות עילה להגשת תביעת רשלנות רפואית. אבחון לקוי או טעות בפענוח תוצאות בדיקת מאמץ עלולים אף הם לשמש עילה להגשת תביעת פיצויים. לשם כך על המטופל להוכיח, באמצעות חוות דעת של מומחים רפואיים, כי קיים קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לו להתנהלות לא סבירה של הרופא המטפל.
בדיקת מאמץ אחרי אירוע אוטם חריף
בשנת 1997, המנוח, יליד 1923, אושפז בבית חולים, לאחר שהופנה מקופת חולים לחדר מיון בעקבות שינויים חריפים בבדיקת א.ק.ג. יום לאחר אשפוזו נשלח המנוח לביצוע מבחן מאמץ. הנתבעת, שהיא הנהלת בית החולים, הודתה כי שלחה את המטופל לביצוע מבחן מאמץ, במקום לדאוג שיהיה במנוחה מוחלטת, דבר שהוביל למותו.
הנתבעת, נכונה הייתה להודות בחבות בטרם ניהול הוכחות, שאסור היה לבצע בדיקת מאמץ בשל העובדה שהמטופל עבר ממש בסמוך אירוע של אוטם שריר הלב חריף, ומקובל שבימים הראשונים שלאחר האירוע יש להורות על מנוחה מוחלטת, לכן הצוות הרפואי התרשל בכך ששלח אותו לביצוע מבחן מאמץ. לפיכך, הדיון שהתנהל בבית המשפט היה על גובה הפיצויים בלבד.
מוסד הפיצויים העונשיים הוכר על ידי הפסיקה, אך הפסיקה עמדה על כך ששימוש בסמכות זו יעשה במקרים מיוחדים וחריגים בלבד. צמצום זה נעוץ בהתנגשות החזיתית שבין תשלום פיצויים עונשיים לתורת הנזיקין, המושתת על עיקרון השבת המצב לקדמותו.
על פי עקרון זה, על המזיק לפצות את הניזוק בפיצוי שיעמיד אותו במצב שבו היה אלמלא אירע הנזק, משמעות מתן פיצויים עונשיים היא מתן פיצויים גבוהים יותר מאלו שבית המשפט סבור שיש בהם להעמיד את מצב הניזוק, במצב שהיה לולא הנזק, ובכך הוא מתנגש חזיתית עם עקרון יסוד של דיני הנזיקין.
בית המשפט הגיע למסקנה כי הצוות הרפואי בבית החולים חטא ברשלנות, ואף הייתה זו רשלנות חמורה, אך לא הוכח שהתנהגות הנתבעים לוותה ביסוד נפשי של כוונה, זדון או אדישות. על כן בית המשפט סבר שראוי להטיל פיצויים עונשיים בגין רשלנות רפואית. בסופו של דבר, חויבה הנהלת בית החולים לפצות את בני משפחתו של המנוח בסך של 77,030 שקלים, כולל פיצוי בגין אובדן תוחלת חיים והוצאות קבורה ומצבה.
