רשלנות רפואית – אובדן סיכויי החלמה
דוקטרינת "אובדן סיכויי החלמה" הינה מהלך משפטי ייחודי לתביעות בגין נזקים בעקבות רשלנות רפואית. לפי הגישה הידועה בפסיקה, עצם אובדן סיכויי ההחלמה אמור להיחשב כנזק בר פיצוי. הסיכויים שהיו לניזוק להחלים מפגיעתו או ממחלתו כמוהם כ"נכס" שהיה בידיו, ואשר נשלל ממנו עקב התרשלות המזיק. הפיצוי הניתן במקרים אלו, שנועד לשקף את שוויו של "נכס" זה, מחושב כמכפלת הנזק הממשי שסבל התובע בהסתברות שהוא היה מחלים ממנו בעקבות הטיפול.
במשפט האזרחי, עומד נטל ההוכחה על רף של 51%, במידה התובע הצליח להוכיח מעל לרמה זו את צדקת טענותיו, הוא זכאי לסכום הפיצויים המלא. עם זאת, במידה ולא השכיל התובע להרים את הרף הנדרש, אין הוא זכאי לפיצויים כלל.
בתחום הרשלנות הרפואית, ישנם מקרים בהם אדם מגיש תביעה בגין רשלנות רפואית, כאשר במידה והיה זוכה לטיפול המתאים או בזמן הנכון, היו עומדים סיכויי הצלחתו של הטיפול העדיף על סיכויים הנמוכים מ-51%, זאת כפי שיוסבר בהמשך.
פרשת פאתח והתפתחות הפסיקה
מגמה זו בפסיקה החלה בפרשת "פאתח" אשר בה בוצע ניתוח שנכשל בחולה לאחר אבחון מאוחר (עקב רשלנות) של גידול בעצם הפנים. בית המשפט קבע כי סיכויי החלמתו של פאתח במידה והיה נערך הניתוח בזמן המתאים, עמדו על 30% בלבד.
הנתבעים (קופת חולים כללית) טענו כי 30% אינם נטל ההוכחה הדרוש ולכן יש לדחות התביעה על הסף. בית המשפט קבע בפסיקתו כי אובדן סיכויי ההחלמה של פתאח חייבים לפצותו בסכום מסוים. הנוסחא שנקבעה לצורך חישוב זה נוסחה באופן שבו הפיצויים יהיו ביחס למכפלת סיכויי ההחלמה בנזק. אי לכך, קיבל פאתח פיצויים בגובה 30% מהנזק בשל סיכויי ההחלמה שאבדו.
חישובי סיכויי ההחלמה, במידה והמטופל מת
דוגמא נוספת לכך הינה פסיקת מור אשר בה דן בית המשפט האם מגיעים פיצויים למשפחתה של מנוחה אשר מחלת סרטן צוואר הרחם הביאה למותה. בית המשפט העריך כי עקב הטיפול הרפואי הרשלני, ירדו סיכויי החלמתה מ-80% ל-60%. מכיוון שמדובר במקרה בו מצאה התובעת את מותה עקב הטיפול הרשלני, בדק בית המשפט את סיכויי התמותה בגין הרשלנות הרפואית.
לפני הרשלנות, סיכויי התמותה עמדו על 20% ואילו לאחריה על 40%. מכיוון שהמנוחה באמת מתה כתוצאה מהמחלה, והיא משתייכת ל-40% שימצאו את מותם עקב המחלה נשוא התובענה, קבע בית המשפט כי יש להעריך את פיצוייה בגובה 50% (20% סיכויים מלכתחילה).
לסיכום,
יפים דבריו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, לתאר את הגישה המשפטית הנ"ל:
"הכלל הרגיל בדיני הנזיקין הוא כי על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בין התנהגותו העוולתית של הנתבע (במונחי עוולת הרשלנות – ההתרשלות) כלפיו והנזק, וזאת לפי מאזן ההסתברות. עמד בנטל – יפוצה על מלוא הנזק; גם אם יוכיח התנהגות עוולתית ונזק ולא עלה בידו להוכיח, לפי מאזן ההסתברות, את הקשר הסיבתי – לא יזכה בשום פיצוי. עם זאת, בכמה הקשרים שללה הפסיקה בישראל גישה של "הכל או לא כלום" בנזיקין, והעדיפה מתן פיצוי חלקי בדרך הסתברותית או בדרך של אומדנא".
דוקטרינת אובדן סיכויי החלמה, אם כן, הינה גישה פסיקתית בה בית המשפט מכיר בנזק אשר נגרם לתובע, גם אם לא הצליח להוכיח את טענותיו מעבר לרף 51%, או במידה והיה מתבצע ההליך הרפואי כיאות, סיכוייו להחלים לא היו עומדים על למעלה מ-51%.
במקרים אלו, יגזרו הפיצויים המגיעים לו במידה והוכיח את טענותיו, ויקבעו בשיעור של אומדן סיכויי ההחלמה ש"נגזלו" ממנו. יצוין כי במידה והוכיח התובע כי סיכויי החלמתו היו גבוהים מ-51% לו היו מבצעים הרופאים עבודתם נאמנה, יהיה האחרון זכאי למלוא הסכום ולא לסכום בשיעור סיכויי ההחלמה.
עם זאת, יש להבחין בין 5% סיכויי החלמה שאבדו לבין 35%. פסיקות בית המשפט וקבלת ההחלטה להפעיל דוקטרינת אבדן סיכויי החלמה הינם אמביוולנטיים וכל מקרה נבדק לגופו של עניין.