רשלנות רפואית דלקת ריאות, באילו מקרים תוגש תביעה?
דלקת ריאות היא מחלה נפוצה שעלולה להתפתח עקב סיבוך של זיהומים נגיפיים בדרכי נשימה. הדלקת נגרמת בעיקר על ידי חיידקים או נגיפים המגיעים מהסביבה אל דרכי הנשימה, אך עלולה להתפתח עקב זיהום פטרייתי, חומרים כימיקלים, פגיעות פיזיות או על ידי טפילים.
אבחון דלקת ריאות מתבסס על תסמינים שונים כגון: עלייה בחום הגוף, שיעול, קוצר נשימה והזעה. וכן באמצעות צילום חזה המאפשר להבין את סוג הדלקת ומידת חומרתה, ובדיקות דם המסייעות לאפיין טוב יותר את סוג הדלקת, ולהתאים את סוג הטיפול הנחוץ. כאשר הדלקת אינה מטופלת, היא עלולה להסתבך ולגרום להופעת סימנים חמורים ואף להוביל למוות, על כן ישנה חשיבות רבה לאבחן את הדלקת בזמן ולטפל בה עד להחלמה מלאה.
כאשר מדובר בדלקת חיידקית יש לטפל באמצעות אנטיביוטיקה על פי החיידקים המעורבים בדלקת ובהתאם לגיל החולה והסתמנות הדלקת. ובנוסף ניתן להשתמש בתרופות להורדת החום ותרופות להקלה על השיעול. במצב של דלקת חריפה, בעיקר בקרב חולים מבוגרים הסובלים ממחלות רקע, יש לאשפז את החולה כדי להשגיח מפני התדרדרות עד שהתסמינים חולפים.
תביעה בגין היעדר הסכמה מדעת בטיפול בדלקת ריאות
רשלנות רפואית בדלקת ריאות יכולה לבוא לידי ביטוי באבחון לקוי או מאוחר של המחלה, במתן טיפול שאינו מתאים לסוג הדלקת, אשר החריף את המצב, אי ניהול רשומות רפואיות וכן עקב היעדר הסכמה מדעת עקב הפרה של חובת הגילוי ופגיעה באוטונומיה, זאת במקרים שניתן לאדם החולה בדלקת ריאות טיפול רפואי בהיעדר הסכמה מדעת והטיפול כשל.
כדי להגיש תביעת רשלנות רפואית עקב היעדר הסכמה מדעת נדרשים שלושה תנאים מצטברים לקבלת פיצויים, האחד, התרשלות בעצם הטיפול הרפואי. השני, הפרת חובת הגילוי. והשלישי, קשר סיבתי בין הפרת החובה והנזק. כאשר מתקיימת עילה של היעדר הסכמה מדעת, הכרה זו כוללת גם את הקביעה כי נפגעה הזכות לאוטונומיה של המטופל, ולכן לא ניתן לפסוק פיצויים הן בגין אי הסכמה מדעת והן בגין פגיעה באוטונומיה.
חובת ניהול רשומה רפואית
סעיף 17 לחוק זכויות החולה קובע כי על הרופא המטפל חלה חובת ניהול רשומות רפואיות. על פי ההלכה הפסוקה, במקרה שבו היה על רופא לבצע רישום רפואי נאות והוא לא נעשה, עשוי לעבור לכתפי הנתבע נטל השכנוע לשלול את קיומה של התרשלות או קיומו של קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לחולה לבין הטיפול שניתן לו.
עם זאת, היקפו של נטל השכנוע המועבר לכתפי הנתבע עשוי להשתנות בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כאשר הכלל המנחה הוא כי נטל השכנוע יועבר לנתבע אך ורק ביחס לאותן עובדות שלגביהן נגרם נזק ראייתי בעטיה של רשלנותו.
ואולם, העברת הנטל אינה בגדר פעולה אוטומטית, ועל התובע להוכיח שהעברת הנטל בנסיבות העניין מוצדקת. ואף תנאי בסיסי שעל התובע לעמוד בו היא ההוכחה כי הנזק שנגרם לו בגדר תוצאה אפשרית של התרשלות הנתבע וההתרשלות הגדילה את הסיכון לנזק זה.
אבחון שגוי של דלקת ריאות הוביל למוות
תביעה בגין מותו של חולה בן 31 אשר נפטר בבית החולים בגין דלקת ריאות הוגשה לבית משפט. התובעים, בני משפחתו של המנוח, טענו כי החולה הגיע לביקור אצל רופא משפחה בעקבות הקאות, חולשה קיצונית ודופק מהיר.
רופא המשפחה הפנה את המטופל לחדר מיון, אך הרופא בבית החולים אבחן כי מדובר בווירוס או שפעת ושלח את המנוח לביתו. הרופא שיחרר את המנוח לביתו תוך שהוא רושם לו טיפול באמצעות כדורים להורדת חום ושיכוך כאבים. במשך חמישה ימים, המשיך המנוח לסבול בביתו מהקאות, קוצר נשימה, חום גבוה ושיעול.
המנוח ואשתו חשבו כי מדובר בווירוס או שפעת, ועל כן לא מיהר המנוח לשוב לבדיקה רפואית. חמישה ימים לאחר מכן, כאשר המנוח לא יכול היה לשאת את הכאבים, הוא פנה פעם נוספת לחדר מיון. הרופאים גילו כי מצבו הרפואי כולל מצוקה נשימתית, 40 מעלות חום ודלקת ריאות חיידקית קשה. כבר בחדר המיון התמוטט ולאחר שחלה התדרדרות משמעותית במצבו הבריאותי, הובהל לבית החולים.
חודשיים לאחר מכן נפטר המנוח בבית החולים. משפחתו טענה כי מדובר ברשלנות רפואית באבחון ועל כן בית החולים אחראי למותו של התובע. לטענת התובעים, הבדיקות אשר נערכו למנוח בבית החולים הצביעו באופן ברור על נזק לכליות, חום גבוה ודופק מואץ. עם זאת, הרופא בחדר המיון לא השכיל לבצע את האבחנה המבדלת הנדרשת כדי להתחקות אחר מחלתו האמיתית של המנוח. בנסיבות אלה הוגשה תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית.
